את היומן הראשון שלי כתבתי אי-אז בבית הספר היסודי, בערך בכיתה ג'. כשהייתי חוזר לקרוא את הטקסטים שרשומים בו (נניח, כעבור חודש מזמן הכתיבה), תמיד היה מופיע מולי תמליל שטחי ולא קוהרנטי שנדמה כאילו כתב אותו ילד בן שמונה. לאור התופעה המצערת הזו, כמעט כל רשומה נפתחה בפרפראזה כלשהי על המשפט "כל מה שכתבתי עד עכשיו היה שטויות. אבל הפעם יש לי משהו אמיתי להגיד". בדיעבד, לא היה לי.
הדבר הכי קרוב ליומן שני עבורי היה בלוג שניהלתי בתיכון. הבלוג צבר פופולאריות יחסית, ולמעשה הפך להיות אחד המעצבים המשמעותיים של אותה התקופה עבורי. בפאזה האחרונה שלו ה-Tagline של הבלוג היה "יומרנות כנה" – ואני חושב שיש בתיאור הזה משהו די קולע. הרי הגראפומניה הפושה בדור שלנו על פי רוב מלווה בשאיפה להשיג הישגים שמעבר ליכולת האדם הכותב – לתקשר, להשפיע, וכו'.
ועם הכל, הנה אני מוצא את עצמי שוב מנסה את מזלי ברישום אירועים ומחשבות פרטיים והפצתם בספירה הציבורית (בלוגים הם תכניות הריאלטי של ה-less fortunate). גון בן-ארי כתב פעם שלשאול "מה השיר הכי טוב בעולם?" זה כמו לשאול "איך אתה מרגיש עכשיו הכי אי פעם?". זה, בגדול, מה שיש לי להגיד על היומנים שניהלתי עד עכשיו – טקסטים בלתי-קבילים בעליל שההגנה היחידה שעומדת להם היא "אמת לשעתה". הדגמה חיה שאותו אדם לא יכול לקרוא את אותו היומן פעמיים.
מתוך הכרה בכך שגם הטקסטים החדשים ייכשלו במבחן הזמן, וידיעה שחשיבות עצמית היא אם כל חטאת – זוהי גזירת הסרט לאכסניה החדשה ללהגיי. אשמח אם תקראו, אבין אם לא.
בנאליה 
אהבתי. אקרא. בהצלחה.