תחושת "המדינה זה הם" הבלתי מוצדקת

בזכות הפוסט הזה של אורי כץ זכיתי להיחשף ל-"חוקי פרקינסון". בעוד שכץ מתאר את חוקי פרקינסון כתגלית של "היסטוריון וחוקר של המנהל הציבורי הבריטי", מדובר בחצי בדיחה שפרקינסון כתב כדי לתאר באופן סאטירי/חתרני את המנהל הציבורי הבריטי של התקופה – בהתחלה במאמר באקונומיסט ואח"כ בספר שלם שמוקדש לחוקים שכאלה. אני אמנם רק בפרק 7, אבל עד כה מדובר בספר מצחיק ומחכים, וחלילה אין בכוונתי לרמוז שהעובדה שמשהו נכתב בהומור משמעותה שצריך להתייחס אליו פחות ברצינות. אכן לא ניתן להתפסנתר פיל.

בפרק 4 טוען שהמספר האופטימלי של חברי ועדה/קבינט/וכו' לצורך ניהול דיונים הוא חמישה חברים, ושדרך הטבע היא שיותר ויותר אנשים מצטרפים כחברים לקבוצות אלו עם הזמן עד שלא ניתן לנהל עוד שום דיון אפקטיבי במסגרת זאת. פרק 6 מוקדש לטענה שכאשר מוסד עובר למבנה מפואר שנבנה במיוחד עבורו, זה סימן שהמוסד בתהליך שקיעה ועל סף חידלון (כדוגמא מביא פרקינסון את הותיקן, ארמונות ורסאי, מטה חבר הלאומים, הפנטגון, ועוד). זאת, לטענתו, שכן כל עוד המוסד נמצא בתקופה של גילויים והתקדמות מרגשים אין לו זמן להשקיע בתכנון המטה המושלם. הזמן לכך מגיע כאשר כל העבודה החשובה באמת הסתיימה. "Perfection, we know, is finality; and finality is death".

בית המשפט העליון הישראלי הוקם ב-22 ביולי 1948 בהצבעה חשאית של מועצת המדינה הזמנית. הרכבו מנה 5 שופטים, ובמשך שנים רבות משכנו היה באכסניית המשלחת הדתית במגרש הרוסים. בשנת 1992 נחנך בגבעת רם "בניין בית המשפט העליון" החדש והמפואר, במקביל להרחבת מספר השופטים מ-11 ל-12. בשנת 1994 הורחב מספר השופטים ל-14 ובשנת 2009 הועלה מספר השופטים ל-15.

במקביל, ע"פ מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה – בעוד שבשנת 2000 זכה בית המשפט העליון לאמון של 84% מהציבור בישראל (שני רק אחרי צה"ל – עם 90%), במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 הירידה במידת האמון של הציבור הישראלי בבית המשפט העליון הייתה הגדולה ביותר בהשוואה לכל המוסדות האחרים והיא ירדה עד לכדי 52% [יצוין כי ע"פ הסקר האחרון בנושא של המכון – אחוזי האמון בבית המשפט העליון דווקא עלו משמעותית, אך דירוגו בין מוסדות המדינה, בקרב האוכלוסיה היהודית, ירד].

בבחירות המוניציפאליות האחרונות, שלושת ראשי הרשויות שהודחו ע"י בג"צ נבחרו מחדש ע"י הבוחרים: בנצרת עלית (גפסו), בת ים (לחיאני), וברמת השרון (רוכברגר). המקרה של רמת השרון, לדעתי, מעניין במיוחד שכן מדובר באוכלוסיה שבאופן מסורתי נתפסת כנמנית על האליטה שבג"צ מהווה בשר מבשרה. מסתמן שאפילו האחוס"לים כבר לא מתרגשים יותר מדי מגיבורי העל בגלימותיהם; ושעם קמפיין "איפה הבושה" כבר סיימו מזמן לעטוף דגים.

הדבר מצטרף גם לירידה כללית באמון הציבור במוסדות המדינה, ולירידה חדה באחוזי ההצבעה בבחירות הכלליות – בעוד שבבחירות לכנסת ב-1999 אחוז ההצבעה היה 78.7%, בבחירות לכנסת ב-2013 אחוז ההצבעה היה 67.8%.  עפרי אילני טוען שזה בגלל שאנשים כבר לא רואים את עצמם כחלק מיישות פוליטית. אני נוטה להסכים. עם זאת, בעוד שאילני רומז שמדובר בתופעה ייחודית לישראל, הרי שלפחות בכל הנוגע לאחוזי ההצבעה הנמוכים הממשיכים לרדת – בארבעים השנה האחרונות מדובר בתופעה שמאפיינת את הדמוקרטיות המבוססות.

אם את המלוכה האבסולוטית (כמיוצגת בציטוט "המדינה זה אני" של לואי הארבע-עשרה) הייתה אמורה להחליף הרפובליקה ("המדינה זה אנחנו"?), התחושה היא שהלך הרוח הנוכח ביותר בשיח הפוליטי היום הוא "המדינה זה הם", לצד "הכלכלה זה הם". "אנחנו" ה-99%, אבל המדינה/כלכלה היא ה-1%. המחוברים. האדישות לא נובעת רק מחוסר איכפתיות למצב, אלא גם מתחושה של חוסר השפעה על המצב. בחלק בפוסט על הגירה עפרי אילני מדבר על כך ש-"על 'העולם' אין לנו שליטה". המצוקה הנראטיבית האמיתית היא התחושה שגם על "ישראל" אין לנו שליטה.

ניואנס חשוב מבדיל בין התפיסה הזו לבין התפיסה המפלוקטת של ניאו-ליברליזם לפיה אין חברה אלא רק אינדיבידואלים. לפי תחושת "המדינה זה הם" בהחלט יש חברה, והיא אכן מורכבת מפרטים, אבל אף פעם לא מהפרט המדבר. 

לפעמים התחושה הזו כ"כ מנותקת מהמצב, שקשה שלא לראות בה בתור תודעה כוזבת. יהודים אשכנזים ממרכז הארץ (להלן: מאהל רוטשילד ב-2011) מפנים לא מעט זעם בנוגע לניתוק של "יש עתיד" בפיאסקו ריקי כהן/מעמד הביניים של יעקב פרי. הנתונים הכלכליים המתפרסמים אודות החברה הישראלית (זו שאשכרה כוללת את הפריפריה, המגזר הערבי והמגזר החרדי) מרמזים שגם מאהל רוטשילד כנראה היה מוצא את עצמו בצד "המשלם" לו הייתה מיושמת מדיניות אמיתית של צמצום פערים בין עשירונים בישראל. עם זאת, ציפייתם הייתה שהפתרון לבעיות הכלכליות שהם זיהו: (א) יבוא מטעם "המדינה" ולא מהחברה האזרחית (ב) יכלול שינוי מרחיק לכת

המצב בו אפילו הרמתשרונים אינם "מקבלים עליהם" את החלטות בג"צ, ואפילו דרי מאהל רוטשילד 2011 אינם מזהים עצמם עם מנגנוני קבלת ההחלטות במדינה/שוק הוא מצב אבסורדי. מה יגידו "הלא מחוברים" האמיתיים? השלב החברתי-פוליטי הבא, יהיה אשר יהיה, צריך לא רק לתת כח גדול יותר לאזרחים, אלא גם לשכנע אותם שהכוח באמת בידיהם.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על תחושת "המדינה זה הם" הבלתי מוצדקת

  1. אנטין לב הגיב:

    תחושת הנתק עליה אתה מדבר היא תופעה מורכבת שנדמה לי שיש לה קשר לתופעה כלל עולמית של התרחקות ממסגרות זהות מסורתיות. הקהילה מתרופפת – חזקת הדת, תחושת הלאומיות, התא המשפחתי. אני הייתי מנחש שזה קשור לעולם צרכני, לעולם שטוח יותר, שהתנועה בו מהירה יותר, פיזית וודאי שתקשורתית. בהקשר הספציפי אפשר גם לומר שהעובדה שהעושר נראה יותר, ובסך הכל העושר בישראל רובו ככולו הוא של נובורישים, כלומר, אף אחד לא היה פה עשיר לפני 50 שנה. וההורים של אנשי רוטשליד גדלו עם אותם אנשים שהיום הם מעשירי העולם והילדים שלהם יכולים לראות את זה ובזמן שהם שולחים את הילדים שלהם למכללות המובילות בעולם הם לא יכולים להרשות לעצמם את המרכז הבינתחומי ונאלצים להסתפק באוניברסטית באר-שבע במקרה הרע. העובדה שהפער חדש כל כך ונוכח כל כך היא מקור למרמור. גם לנישול מעמדות הכוח יש חלק בזה. וברמה יותר פסיכולוגית אני מאמין שגם למסרים כמו 'רק ההווה חשוב' או 'קנייה=סיפוק' שמקיפים את כל מי שהוא חלק מכלכלה הקפיטליסטית העכשווית, יש חלק.

    ומה יגידו הלא מחוברים האמיתיים? אלו שנולדו באר שבע או באזור אבל לא חולמים ללמוד באוניברסיטה (לא בתור ביטוי, זה פשוט לא חלק מהעולם שלהם)
    מה שיכול להיות שיקרה או כבר קורה, (אני לא מאוד מעורב… :() זה שיקומו מסגרות מקבילות למדינה. יש מחקרים (או לפחות קראתי שיש מחקרים כאלה) שאומרים שאוכלוסיה ענייה פושעת יותר. כשפסיכולוגים ניסו להבין למה התברר שמנגנוני המדינה פשוט פחות מתפקדים שם ובעיקר האמון במנגנוני המדינה מאוד מאוד נמוך. אז כשרואים פשע אף אחד לא חושב להתקשר למשטרה כי הם לא יעזרו, ואם כבר יגיעו איפה שהוא בשרשרת עד לבית המשפט או לכלא הכל כבר יתמסמס.
    מסגרות מקבילות יכולות להיות ארגוני המגזר השלישי שפורחים בישראל או ארגוני פשיעה שגם הם במצב לא רע כנראה. כמו בסיצילה שם השלטון היה חלש והתפתחה מאפיה, כך גם בפריפריה הישראלית יש כבר היום פתרונות מקבילים למערכת המשפטית. מערכות שלעיתים כוללות אנשים עם הרבה מאוד כסף, אך ללא אמון במוסדות המסורתיים, מוסדות שכנראה מעולם לא תמכו בהם.
    כשלעצמו המצב הזה שבו גוף גדול, מדינה מספיק לתפקד באזורים מסוימים יקומו מערכות מקבילות שיתנו את השירותים לא נראה לי כמו דבר רע. בחברה החרדית זה כנראה עובד טוב מאוד (כל עוד האדם נמצא תחת המסגרת התרבותית-מוסרית-אמונית שלהם). יכול להיות שגם חלק מארגוני הפשיעה מעניקים לתושבי השכונה שלהם שקט בתמורה למיסים שהם גובים. השאלה אם יוכלו לקום גופים חדשים, שיתחילו בתור גופים עצמאיים ולאחר מכן יתחברו במידה כזו או אחרת לממשלה היא לטעמי שאלת מפתח להמשך קיומה של מדינה אחת מתפקדת.

    המצב של 'הרוטשילדים' מסובך יותר. אלו אנשים שגדלו על אמונה במדינה ובחשיבות שלה. אלו גם אנשים שהמדינה בכל זאת נותנת או נתנה להם לא כל כך מעט. ובכל זאת מסיבות שחלקן גלובליות הם מרגישים פחות ופחות חלק מחברה אחת. ועתה נשאלת השאלה, אילו מסגרות יכולים לייצר האחוסלים על מנת לשוב ולייצר להן תחושת קהילה?
    אפשרות אחת היא לנסות ולזכות מחדש בכוח פולטי דרך המסגרות הקיימות, מגמה שקורת במידה מסויימת ואפשר להתייחס לאנשי המחאה שנכנס לפוליטיקה ככאלה. ארגוני המגזר השלישי הם כאמור אופציה נוספת שגם בה בחרו חלק מאנשי המאחה החברתית. אופציה נוספת שנמצאת במצב ביניים היא הצבא. כגוף שעדיין מהווה מקור סמכות גדול בחברה זהו עדיין פתח להשפעה אם כי נראה שפחות ופחות מקרב האחוסלים בוחרים בו כאפשרות כניסה לעמדת מפתח בחברה. על חשבונם כידוע מגיעים בעיקר אנשי הציונות הדתית.
    אפשרות אחרונה אולי, ומעניינת לטעמי, היא אפשרות הגולה. לבחירה לעזוב את ישראל יש אפשרות לאמירה כפולה – ראשית – אינני צריך את המדינה יותר. היא אינה מספקת לי את הצרכים שיש לי על מנת לעשות את ההקרבות שהיא דורשת ממני ולכן אני מוצא לנכון לעזוב למדינה אחרת, בה אהיה אולי זר, אבל יהיה לי נוח יותר וממילא הזהות הלאומית שלי לא כל כך חשובה לי. ומתוך זאת האמירה השנייה שהיא 'יש לי זהות לאומית, אבל היא אינה תלויה בהימצאותי במדינה על מנת לקיים אותה. כלומר, אני עדיין אהיה יהודי, ובמידה מסויימת גם 'ישראלי' (ודאי שבדור הראשון להגירה) גם אם אדבר שפה אחרת, אחיה בתרבות אחרת, תחת שלטון לא ישראלי (ויהודי…).
    החלק השני הוא בעייתי יותר כי כמובן מהר מאוד הזהות הישראלית מאבדת כל תוקף, אבל ייתכן שבעקבות מצב בו תהיה הגירה משמעותית של מוחות ולבבות למדינות זרות, תיווצר פריחה אפילו גדולה יותר מעכשיו של תרבות הגולה, שבמידה רבה תוססת הרבה יותר מאשר התרבות בישראל, לפחות בכל הקשור לפן הדתי, שם הוא הרבה יותר מגוון ומתפתח, וכנראה שגם פנים רבים אחרים.
    מעבר כזה של כובד תרבותי יאמר בעצם שאפשר להחליף (חזרה!) את הזהות הלאומית במסגרות קהילתיות יותר מבוססות תרבותיות ודתיות.
    ושוב הגלגל יסתובב.

    ולבסוף מחמאה: יפה. מעורר ולמרות עומס קישורים (טוב) מצליח לא לפוגע בזרימת הכתיבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s