בית לאומי לעם היהודי: "ארץ ישראל" בהקשר המדיני-מודרני

זה הפוסט הרביעי מתוך סדרת פוסטים שאני מקווה לפרסם השבוע בנושא ארץ ישראל השלמה. סדרת הפוסטים הזו היא תולדה בראש ובראשונה של תהליך לימודי שרציתי לעבור בעצמי כדי לגבש הבנה ותפיסה טובה יותר של הנושא. השתדלתי להשתמש במקורות ראשוניים איפה שהצלחתי, אבל בחלק מהזמן נעזרתי בהסברים וביאורים. יכול להיות שהרבה ממה יהיה כתוב כאן זה שטויות מוחלטת. אשמח לשמוע ולתקן אם יש לי טעויות.

זה הפוסט הראשון בו הסברתי למה לדעתי גם חילונים צריכים לדבר על ארץ ישראל השלמה.

זה הפוסט השני בו ניסיתי לעמוד על משמעות "ארץ ישראל" בהקשר התיאולוגי של ההבטחה האלוהית.

זה הפוסט השלישי בו ניסיתי לעמוד על משמעות "ארץ ישראל" בהקשר ההיסטורי-מקראי של שבטי ישראל וממלכת ישראל המאוחדת.

 

בפוסט הזה אני רוצה לנסות ולעמוד על משמעות "ארץ ישראל השלמה" בהקשר המדיני-מודרני. המושג "ארץ ישראל השלמה" (שלא כמו "ארץ ישראל") הוא בסך הכל מושג פוליטי מודרני, ולכן מטבע הדברים הוא הושפע מהמציאות הפוליטית במאה ה-20. ה-אירוע המכונן במסגרת הזאת הוא ככל הנראה הצהרת בלפור מנובמבר 1917, במסגרתה הבטיחה הממשלה הבריטית לעשות כל מאמץ לקדם הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. נוסח זה של ההצהרה כמובן מחייב דיון בשאלה מהי ארץ ישראל, ומהו הבית הלאומי שהיהודים יבנו בה.

גבולות ארץ ישראל בהקשר המדיני-מודרני

פחות מ-15 חודשים לאחר הצהרת בלפור, בפברואר 1919, התנועה הציונית כבר הציגה לחבר הלאומים הצעה לפיה בריטניה תקבל מנדט לארץ ישראל כדי לדאוג להקמת בית לאומי ליהודים, בלי לפגוע בזכויות הדת והאזרח של לא-יהודים בישראל (ציטוט ישיר מהצהרת בלפור). המנדט הוא כבר תפיסה שמדברת ממש על ריבונות (כאמור, מושג שמקורו באירופה של המאה ה-16).

ההצעה הציונית מ-1919 כללה גבולות לשטח המנדט הבריטי הזה, ע"פ סיכום עקרוני חודש קודם לכן עם מלך חג'אז (למרות שההסכם מציין במפורש שהגבולות הסופיים יקבעו במועד מאוחר יותר). כנהוג, הקרדיט למפה – ויקיפדיה:

ארץ ישראל - הצעת התנועה הציונית ב-1919 (לאחר הסכם פייצל-ויצמן). מתוך ויקיפדיה

ארץ ישראל – הצעת התנועה הציונית ב-1919 (לאחר הסכם פייצל-ויצמן). מתוך ויקיפדיה

קל לראות שהגבולות שהציעה התנועה הציונית דומים הרבה יותר לארץ ישראל ע"פ ההקשר ההיסטורי-מקראי מאשר לארץ ישראל ע"פ "גבולות ההבטחה" (ההקשר התיאולוגי). ההתאמות בין גבולות "ארץ ישראל" של תקופת השופטים/המלוכה לבין הגבולות שהציעה התנועה הציונית ב-1919 התבצעו בין היתר לאור הכרה בטופולוגיה של השטח (following the dividing line between the Eastern and Western slopes of the HERMON) ובצורך להגיע להסכמה עם ממשלות שכנות (In the South a frontier to be agreed upon with the Egyptian Government). כך, (רמז מטרים) ההצעה הציונית אמנם ביקשה להכליל חלק מעבר הירדן בשטח המנדט המיועד לבניין בית לאומי ליהודים, אך רק מערבית לרכבת החיג'אזית.

כשלוש וחצי שנים אחרי ההצגה הציונית, באוגוסט 1922, חבר הלאומים סיכם על מספר כתבי מנדט (כחלק מתהליך חלוקת שטחים שהיו שייכים למדינות שהפסידו במלחמת העולם הראשונה, בדגש על האימפריה העות'מאנית). בין המנדטים האלו היו שלושה מ-Class A, שהוגדרו כמנדטים על קהילות שהן כמעט אומות עצמאיות, ורק צריכות סיוע אדמיניסטרטיבי: מנדט בריטי במסופוטומיה (עיראק), מנדט צרפתי בסוריה (סוריה-לבנון-וחבל אלכסנדרטה), ומנדט בריטי בפלשתינה (ישראל-וירדן).

המנדט הבריטי על פלשתינה, בעצם, היה אימוץ מוחלט של הצהרת בלפור על ידי חבר הלאומים – הכרה בקשר ההיסטורי של היהודים לארץ ישראל, תמיכה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, וכו' (כל זאת, כפי שהיה בהצהרת בלפור ובהצעה הציונית מ-1919 – תוך הבטחת זכויות דת ואזרח לקבוצות לא-יהודיות קיימות בשטח ישראל).

לאור חלוקת המחוזות (וליאתים) שהייתה נהוגה באימפריה העות'מאנית, נראה היה הגיוני שהמנדט הצרפתי על סוריה יחול גם על עבר הירדן. עם זאת, לאור הסכמים בין הבריטים לגורמים ערבים (כשהבולט שבהם הוא חליפת מכתבי חסין-מקמהון) ולאור הסכם סייקס-פיקו הבריטי-צרפתי, הוחלט שעבר הירדן ייכלל דווקא בשטח פלשתינה הבריטי (ולא בשטח סוריה הצרפתי). כדי להתמודד עם האנומליה הזו, סעיף 25 של המנדט מציין ש-"בטריטוריות שבין הירדן וגבולה המזרחי של פלשתינה, מחזיק המנדט יוכל, בהסכמת חבר הלאומים, לדחות או לעצור מליישם את הוראות המנדט אם התנאים המקומיים אינם ישימים; ולספק אמצעים אחרים לאדמיניסטרציה של הטריטוריות האלו", תוך שמירה על עקרונות חוסר האפלייה.

בערך חודש אחרי קבלת המנדט בלפור (אותו הבלפור מההצהרה) העביר לידי חבר הלאומים מזכר בו בריטניה מצהירה על פיצול המנדט על פלשתינה לשני שטחים, בהתאם לסעיף 25. על פי המזכר, שאושר על ידי חבר הלאומים, בכל השטח שמזרחית לנהר הירדן לא יהיה תוקף להוראות המנדט בסעיפים 4,6,13,14,22 ו-23, כלומר: כל הסעיפים שמזכירים משהו בנוגע ליהודים.

יודגש כי הכוונה הבריטית לעשות כן לא הייתה הפתעה לאף אחד. היא צוינה בספר הלבן הראשון (של צ'רציל) עוד חודש לפני אישור המנדט על ידי חבר הלאומים; והספר פורסם לאחר שהוועד הפועל הציוני הצביע עליו ואישר אותו – למרות שהתגלעה מחלוקת לאור כך שעבר הירדן לא מיועד ליישוב היהודי (שכאמור, רק החלק שעד הרכבת החג'אזית בכלל היה בהצעה הציונית ב-1919).

שנה וחצי אחרי אישור המנדט, באפריל 1925, נוסדה מפלגת הציונים הרביזיוניסטים, שגרסה כי 'מטרת הציונות היא – הפיכתה של ארץ-ישראל (כולל עבר הירדן) לקהילה יהודית בחסותו של רוב יהודי מובטח". סוגיית עבר הירדן הפכה למרכזית במחלוקת בין הרביזיוניסטים לסוכנות הציונית. ב-1929 חיבר את השיר "שמאל הירדן" בעל המוטו הידוע "שְׁתֵּי גָּדוֹת לַיַּרְדֵּן – זוֹ שֶׁלָּנוּ, זוֹ גַּם כֵּן". מעניין לראות, למשל, את המפה שמופיעה ברקע סמל האצ"ל:

תמונה

המפה בבירור אינה מתארת את מפת ארץ ישראל של תקופת השופטים או המלוכה. היא גם אינה דומה למפה שהציעה התנועה הציונית ב-1919 בתור גבולות למנדט. ניתן היה לחשוב שמפת האצ"ל מתארת את גבולות ההבטחה, אבל במקרה הזה כנראה שהגבולות ממזרח היו פחות ישרים. המסקנה היחידה היא ש-"ארץ ישראל השלמה" שבמפת האצ"ל למעשה מתארת את כל גבולות המנדט הבריטי על פלשתינה. באופן זה, גבולות שמקורם בכלל בחלוקת שטחים בין הבריטים-הצרפתים-ונציגים ערביים, גבולות שאין להם שום קשר לתנ"ך או אפילו לו לשאיפות הציוניות (כפי שהודגם בהצעה הציונית מ-1919 הפכו להיות "בשר מבשרה" של ארץ ישראל השלמה לפחות בעיני חלק מהזרמים הציוניים.

שינויים דומים התרחשו גם לאחר מלחמות ישראל. למשל, ב-1956 בעקבות מבצע סיני העיתון "חרות" הזהיר: "בל נשכח המטרה הראשית: … שחרור המולדת כולה" ובכך גם סיני הפך באופן רשמי, להבנתי לראשונה, לחלק מארץ ישראל השלמה (למרות שכאמור – הוא אינו חלק מארץ ישראל של תקופת השופטים או המלוכה, ולא ברור מעמדו מבחינת גבולות ההבטחה). בדומה, כל שטחי ששת הימים נתפסים כחלק מארץ ישראל השלמה. מעניין לציין, אגב, שרצועת הביטחון בלבנון מעולם לא נתפסה כחלק מארץ ישראל השלמה (למרות נחלת שבט אשר).

אנקדוטלית: לאחר שסיני נכבש שוב ב-1967 והוחלט ב-1979 על החזרתו למצרים ע"י בגין במסגרת תהליך השלום, המהלך הוצג ע"י גורמים כמו חה"כ גאולה כהן בתור ויתור על שטחי מולדת. הרב הראשי הספרדי דאז, עובדיה יוסף, קבע כי "אם ראשי ומפקדי הצבא יחד עם חברי הממשלה, יקבעו שיש פקוח נפש בדבר, שאם לא יוחזרו שטחים מארץ ישראל קיימת סכנת מלחמה מיידית מצד השכנים הערביים, ואם יוחזרו להם השטחים תורחק מעלינו סכנת המלחמה ויש סיכויים לשלום בר קיימא, נראה שלכל הדעות מותר להחזיר שטחים מארץ ישראל למען השגת מטרה זו, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש". זאת, בלי לדון בשאלה האם אכן מדובר בכלל בשטחים מארץ ישראל.

מנגד, בשנת 1970 בן-גוריון אמר בנוגע לנאמנותו לרעיון ארץ ישראל השלמה (בנאום שנשא בשדה-בוקר ובו הוא פחות או יותר סיכם את הקריירה הפוליטית שלו) "לא כללתי, ואינני כולל, את סיני, כי אינני יודע מתי הייתה שייכת לארץ ישראל".

משמעות גבולות "ארץ ישראל השלמה" ליהודים וללא-יהודים בתוך ההקשר המדיני-מודרני

בהקשר המודרני ברור שסוגיית הריבונות (וכנגזרת ממנה גם שאלת ההכרה בריבונות) הפכה להיות השאלה המרכזית כשמדברים על כך שארץ ישראל "שלנו". אם היא "שלנו", אז יש סט של תנאים שלאורם נבחן את זה. נניח, צריך להיות לנו מונופול על השימוש בכוח בתחומה, מנגנונים לקביעת ואכיפת חוקים בתחומיה, וכו'.

חשוב לציין בשלב הזה שהריבונות היא משהו שנובע רק מההקשר המודרני, ושזו למעשה השפעה חיצונית על תפיסת המשמעות של "ארץ ישראל השלמה". קצת בדומה לתהליך שעבר על הכללת "עבר הירדן" כפי שהוגדר בחלוקה בין המנדטים הבריטים השונים בתור חלק מארץ ישראל השלמה של ז'בוטינסקי. הקשר זה הוא אפילו אנטי-דתי במובן מסוים, שכן כידוע ריבונו של עולם יש רק אחד, ו-" לַיהוָה הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהלים, כ"ד, פסוק א').

מכל מקום, בגלל שהריבונות היא תולדה של ההקשר המודרני, הרי שגם ה-"אנחנו" משתנה. אם "ארץ ישראל השלמה" של גבולות ההבטחה ושל גבולות הממלכה היא "של" היהודים/בני ישראל; הרי ש-"ארץ ישראל" של מדינת ישראל היא "של" כל בעלי האזרחות.

עוד נקודה ששווה בעיני התייחסות היא סוגיית הביטחון. כשתנועת "ארץ ישראל השלמה" פרסמה את הכרוז המכונן שלה ב-1967, אחת האמירות שהופיעו בו הייתה "גבולות ארצנו כיום הם גם ערובה לביטחון ולשלום". ההתנגדות לויתורים טריטוריאליים בשיח הפוליטי הישראלי אכן נעשית הרבה פעמים בשם שיקולים ביטחוניים – אבל מהחוויה שלי אני חושב שהנטייה היא לא למסגר את זה כחלק מהדיון על "ארץ ישראל השלמה" (כחלק מההפרדה בין המונח הדתי-לאומי "ארץ ישראל" לבין המונח הממלכתי-חילוני "ביטחון").  אדרבא, הקביעה שציטטתי קודם של עובדיה יוסף מראה על נכונות "להכפיף" את השיקול הדתי לשיקול הביטחוני.

 

בפוסט הבא תכננתי לסכם את סדרת הפוסטים הזו, ולנסות להבין האם ואיך התשובה התיאולוגית/היסטורית-מקראית/מדינית-מודרנית רלוונטיות לשאלת "ארץ ישראל" בקרב חילונים היום.

עם זאת, לאור הפיד שלי ביממה האחרונה בעקבות פטירתו של אריק איינשטיין, אני חושב שמשמעותי הרבה יותר עכשיו לנסות ולעמוד על השאלה מהי "ארץ ישראל" במובן האריק-איינשטייני/ישן וטוב. מדובר, אני מאמין, ברובד חשוב נוסף של פרשנות בהיסטוריה הישראלית-ציונית בעת האחרונה. רובד זה יושב על שלושת ההקשרים שהתייחסתי אליהם עד כה, אך מוסיף להם משמעות נוספת שלא ניתן להתעלם ממנה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על בית לאומי לעם היהודי: "ארץ ישראל" בהקשר המדיני-מודרני

  1. lulisml הגיב:

    להשלמת התמונה כדאי להתייחס לאופן בו תופסים הערבים את סוגיית הבעלות על הארץ. נושא שכמעט ואינו מוכר לציבור היהודי אבל מסביר את התנהגותם. אפשר לערוך איתו היכרות בעזרת ספרו המשובח של הלל כהן "תרפ"ט" שיצא לאחרונה בהוצאת כתר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s