כוסות רוח ובריחת הלבבות

הצורך להצדיק את קיומם של מדעי הרוח והחברה בעת הנוכחית שב ועולה בדרכים שונות (שקשורות אחת בשנייה). החל מהשאלה האלמותית "מה אתה מתכנן לעשות עם זה?" שמבקשת מהפרט להצדיק את רצונו להתעסק אינטלקטואלית בשאלות על הרוח והחברה במסגרת אקדמית, ומבקשת להכפיף רצון שכזה להגיון שוק העבודה (שבתורו מסרב להיות המקור להצדקת קיומם של מדעי הרוח והחברה, על פי רוב); ועד לשאלה "למה שהמדינה תממן סטודנטים/חוקרים בתחומים האלו?".

ברמת החברה, נראה שהתשובה הרווחת היא משהו בסגנון "החברה צריכה גם אנשי רוח, ולכן צריכה לממן את הפקולטות האלו". אבל אם זה ההיגיון המוביל, אז נראה שצריך לשאול, באופן אמפירי: מה מדעי הרוח באמת נתנו לחברה בזמן האחרון?

אני מניח שאפשר לזקוף לזכות הפקולטות האלו, חלקית, את המאבק הפמיניסטי והמזרחיסטי (ואת האקוודוקט) שנראה שבאמת משפיעים לחיוב על החברה, אבל מה חוץ מזה? מה הבשורה החברתית הגדולה של האקדמיה לחברה מאז הפוסט-מודרניזם והפוליטיקלי קורקט?

[אגב, את אותה השאלה אפשר וצריך לשאול גם בנוגע לממסד התורני, שמתיימר (או לפחות התיימר) להצעיד קדימה את החברה במובן הרוחני (ודוק – את החברה, ולא רק את הפרטים בה; בניגוד לשלל גישות רוחניות עכשוויות)]

בכלל, כמה מהנראטיב התרבותי הישראלי היום (בהנחה שמשהו כזה בכלל קיים) בכלל צמח באקדמיה – בין אם במדעי הרוח ובין אם במדעי החברה? תפיסות על "איך ומה צריך" באמנות, בכלכלה, בפוליטיקה, בדיפלומטיה, בביטחון, ביחסים החברתיים? איפה ואיך הדברים האלו כן צומחים ומתעצבים?

נראה שהלך הרוח הנוכחי תולה את ההסבר להתפתחויות שכאלה בטכנולוגיה – ונותן לטכנולוגיה (כלומר: למקצועות ההנדסה) לספק את הנפקא מינה החברתית עבור המדעים המדויקים. החשיבות של המהפכה הקופרניקאית היא לא בכך שהיא סיפקה הסבר טוב יותר למציאות או סדקה את המונופול של הכנסייה על "האמת", אלא בכך שהיא הייתה שלב הכרחי בדרך לשיגור לוויני תקשורת.

סוזי לוין, שגרירת ארה"ב החדשה לשוויץ ולליכטנשטיין, נשבעה אמונים לתפקיד על עותק של החוקה האמריקנית שפעל על מכשיר קינדל. בין הנימוקים שהיא נתנה לאקט הזה, היא אמרה שהמכשיר מסמל את החדשנות והיזמות האמריקנית, ושבמובן הזה הקינדל דומה לחוקה האמריקנית שמדגימה מחשבה מתקדמת שמתאימה את עצמה לצרכים והתנאים המשתנים של החברה.

אבל מה זה אומר, בעצם, להשוות בין המהפכה התפיסתית שבאה לידי ביטוי ברעיון הפרדת הרשויות וברצון לקידום החירות ורווחת הכלל לבין מכשיר שנועד להגדיל את המכירות של אמאזון? האם החברה באמת יכולה להרשות לעצמה להפנות את תשומת הלב שלה משאלות כמו "איך צריך להתנהל ובמה צריך להשקיע" (שהן שאלות שבסיסן הרצון להשתנות) לשאלות כמו "איך לייעל את התהליכים הנוכחיים" (שהן שאלות שבסיסן הרצון להיאבק בשינוי)?

לא שאני חושב שדיגיטציה של טקסטים היא דבר שולי, ממש לא.  אבל נראה לי שחשיבותה היא רק פונקציה של חשיבות הטקסטים והרעיונות שהפורמט מסייע להעביר.

בריחת הלבבות

שמעתי השבוע מישהי מאוד מרשימה טוענת שהרעיון שחברה יכולה להתקיים בלי נראטיב מסדר (תפיסות פוסט- למיניהן) הוא אשליה, ושההיסטוריה מראה שבחברות שבהן האליטה הייתה חלשה מכדי לבסס נראטיב שכזה פשוט עלתה אליטה אחרת עם נראטיב משלה (שמטבע הדברים היה "לא לרוחה" של האליטה הקודמת – קיצוני מדי, כוחני מדי, מערער תפיסות יסוד, וכו'). לדבריה, מדובר בשינוי פרדיגמטי מתחייב עבור החברה.

באחד הפוסטים האחרונים שלו, יוסי גורביץ הלין על כך ש"כבר לא מדברים" בחברה הישראלית על כיבוש נאור. מעניין לתהות מה הגורמים לכך. נראה לי סביר שאחד הגורמים הוא שקבוצה שראתה לנכון לדבר על "כיבוש נאור" פסלה את עצם הרעיון (כלומר: את השאלה "איך צריך להתנהל במסגרת הכיבוש בשטחים") כפיקציה.

באופן יחסית עקבי המדינה מוטרדת מ"בריחת מוחות" ישראלים לחו"ל, ומקצה משאבים ותשומות כדי לשכנע אקדמאים לחזור ארצה. קהל היעד לעידוד חזרה ארצה שהוגדר על ידי התכנית הלאומית להשבת אקדמאים (שם בקישור) הוא 9,423 אקדמאים ישראלים שעברו לחו"ל במקצועות: רפואה, כימיה, הנדסה ואדריכלות, מתמטיקה, סטטיסטיקה, מדעי המחשב, מדעים פיזיקליים, ומדעים ביולוגיים. וזה לא שחסרים אקדמאים ישראלים מתחום מדעי הרוח שעזבו. ולא רק אקדמאים – גם לא חסרים כותבים, מלחינים, נגנים, אמנים, או אקטיביסטים פוליטיים.

הצד השני של השאלה "מה אתה מתכנן לעשות עם זה?" שמופנית לפרט שמשקיע בהבנת סוגיות שכאלו, הן השאלות "מה אנחנו רוצים לעשות עם אנשים שיש להם ידע בסוגיות כאלו? האם בהתנהלותנו כחברה – באמנות, בכלכלה, בפוליטיקה, בדיפלומטיה, בביטחון, ביחסים החברתיים – אנחנו רוצים להיות מושפעים מאנשים בעלי ידע תיאורטי רחב בנושאים האלו?". וזו, לדעתי, לעולם לא יכולה לעולם להיות שאלה בגוף שני, אלא רק שאלה של "אנחנו".

המציאות שהחברה בישראל היום נאלצת להתמודד איתה היא הצדקה מספיקה, בעיניי, לעיסוק במדעי הרוח והחברה. לא כדאי למהר (ברמת הפרט או החברה) לוותר על השקעה רצינית בהם.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על כוסות רוח ובריחת הלבבות

  1. אליהו הגיב:

    הטיעון הוא תועלתני. השאלה היא למה הציבור הרחב לא קונה את הטיעון הזה. נראה לי שבניגוד להוכחת התועלת הברורה שבלימוד המדעים המדוייקים במסגרת אקדמית לקידום איכות החיים החיים והרוח, לימוד "מדעי הרוח" במסגרת אקדמית במאות האחרונות לא הוכיח את עצמו כיוצר יעיל של נראטיב חברתי. בניגוד למשל לדת.
    יתרה מכך, הנחת היסוד בלימודי "מדעי הרוח" בישראל היום היא בעיקר איך לשרש ולנתץ את הנראטיב (כמו שכתבת בעצמך) ולכן לא מפתיע שהחברה, גם לו הייתה מאמצת את הרעיון שלשמו נדרש לימודם (הנראטיב), לא מבינה איך הלימוד באקדמיה מסייע להשגת היעד (נראטיב וכו').

  2. פינגבאק: השפעת האקדמיה על הכנסת: בעיקר "שינוי מבפנים" או מתוך המגזר השלישי. השפעה ישירה – כ-33% ממדעי החברה. | בנאליה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s