כמעט פוסט (בין פוליטיקה של דימויים לפוליטיקה של סימולקרות)

שברי מחשבות שעדיין לא באמת בשלים מספיק כדי להפוך לפוסט, אבל אם לא ייכתבו בקרוב ייאלצו להגנז (והם גם בערך קשורים אחד לשני, וגם ל"המצב"):

בין פוליטיקה של דימויים לפוליטיקה של סימולקרות

אחד המאפיינים של העת הפוסט-מודרנית הוא הופעתן של סימולקרות – אם בעבר הדימויים היו ייצוג של משהו "ממשי"; הרי שבחברה שמציפה אותנו באופן תמידי בכל כך הרבה דימויים, הדימוי מתחיל לקבל משמעות עצמאית שמנותקת מהדבר אותו הוא מתיימר לייצג, ופעמים רבות חשיבותו של המסמן אף עולה על זו של המסומן ("עשית ולא פרסמת – לא עשית! עשית ופרסמת – עשית! לא עשית ופרסמת – הצלחת!!!" – כי לפעמים שני סימני קריאה פשוט לא מספיקים).

בגלל שהפוליטיקה מתקיימת בתוך הקשר חברתי-תרבותי, רק מתבקש שהדמוקרטיה הייצוגית תקדם בתורה פוליטיקה של ייצוג (=של דימוי) שבתורה תהפוך לפוליטיקה של סימולקרות. גם כאן נראה שעברנו תהליך "הידרדרות" כלשהו בנוגע לקשר שבין מסמן ומסומן. אם בעבר הפגנות נועדו לקדם מטרה מסוימת (כאשר המפגינים הם המסמן, והמסומן הם המונים שחושבים כמותם אבל נשארו בבית ויש להתחשב בכוחם הפוליטי), נראה שהגענו לשלב טיעוני "חשיבותה של ההפגנה הוא בעצם קיומה".

ועוד מילא כשמדובר בהפגנות פוליטיות של גורמי "החברה האזרחית" (הרי אחד הלקחים המעניינים של השנים האחרונות הוא שבזכות הרשתות החברתיות היכולת להוציא המונים לרחוב לא מעידה כלל על היכולת לגבש מחנה פוליטי קוהרנטי) – אבל נראה שהדבר הגיע גם לישויות פוליטיות רשמיות (וחמושות) יותר.

פוליטיקה של להראות שאפשר (למרות שאי אפשר)

באמצע יולי התפרסם ב-"הארץ" ראיון של עמירה הס עם בכיר בחמאס. הראיון עצמו, צריך להודות, לא באמת מעניין יותר מדי, מעבר להישג העיתונאי שבהבאת דברי "הצד השני" לקהל הקוראים הישראלי תוך כדי לחימה, וכו'. נקודה אחת שתפסה אותי בכל זאת הייתה התשובה שנתן המרואיין לשאלה על למה התנועה מכוונת את הנשק שלה נגד אזרחים ישראליים:

"אתם יודעים שאלו טילים פרימטיביים, אין להם את כוח ההרס שיש לפצצה אחת שלכם, שיכולה להרוס 12 קומות במכה אחת. הטילים שלנו – כמה הרגו? אי אפשר להשוות. זהו רק סוג של הגנה, אנחנו רוצים להגן על עצמנו. כפי שאמרתי לך – לפני הריגת המתנחלים, המצב בעזה היה תחת שליטה, בלי בעיה. אחרי זה, כשישראל התחילה לפעול נגד אנשינו – היו מי שהחליטו שיש לפעול, ולהראות שאנחנו עם אחד ואומה אחת ושחייבים להגן על עמנו בגדה המערבית." (ההדגשות שלי)

התשובה הזו בעצם אומרת, אם אני מבין נכון, שהירי הרקטי לא נועד באמת לפגוע אלא רק להראות שאפשר. ואפילו לא ממש "להראות שאפשר", כי כביכול תשובת המרואיין מגלמת הנחה שדווקא בפועל אי-אפשר (אין את הכוח, ולכן אי אפשר ממש להגן, וכו') – אבל בהחלט להראות משהו. התפיסה הזו מציגה את ירי הרקטות כלא יותר מפרפורמנס. כאילו שגדודי עז א-דין אלקסאם הם פלג של גרילה תרבות שבמקום שירה מתמקד בזיקוקי די-נור או מופעים אור-קוליים כלשהם.

והרי בעצם זה הרעיון הבסיסי של תפיסת "צריבת התודעה", במובן מסוים. אם לצטט את שהב"ט, האלוף דאז, משה יעלון: "בעימות הזה, שבו ההתמודדות היא – בשלב הנוכחי – על מרחבים תודעתיים, הערכת המצב אינה עוסקת בניתוח יישויות פיזיות". בפרפרזה – החיפוש הוא לא אחר "ניצחון" אלא אחר "תמונת ניצחון" (או שמא – אין משמעות ל"ניצחון" ללא "תמונת ניצחון"? "תמונת ניצחון" היא שמהווה בפני עצמה "ניצחון"? וכו'), לא?

פוליטיקה של חטיפות היא פוליטיקה של "אפשר"

בהקשר דומה, אני חושב ששווה לשאול למה חטופים (ושבויים) מעוררים בציבור הישראלי תגובות כל כך עזות, במיוחד כשמשווים את התגובה להרוגים [וזה נוראי להשוות, אבל קשה שלא להיזכר, למשל, בשלושת ההרוגים בפיגוע הירי בצומת הגוש ב-2005 בהשוואה לשלושת החטופים לאחרונה].

אינטואיטיבית, נראה לי שההבדל הוא שבניגוד להרוגים, כשמדובר בחטופים/שבויים התחושה היא שאפשר לעשות משהו כדי להשפיע על המציאות. ולא רק "הממשלה" יכולה לעשות משהו, אלא כל אחד יכול לעשות משהו (כמו להרים קול צעקה, להחליף את תמונת הפרופיל, להגיע לכיכר/למאהל, וכו').

אבל גם פה, צריך להגיד, זה יותר "להראות שאפשר" מאשר לעשות ממש  ("אתם באמת חושבים שמישהו בממשלה יגיד 'אם יגיעו 20 אלף צועדים אז ניכנע לדרישות החמאס?' אנחנו עושים את זה בשביל לא להרגיש רע עם עצמנו". עמית סלונים צועד עם משפחת שליט לא כי הוא מאמין שזה יעזור לשחרר אותו – אלא פשוט כי אחרת אנחנו עלולים לשכוח שגלעד עדיין חי").

למי נועד הפרפורמנס במסגרתו אנחנו עושים Mark as unread למיילים?

כשבכיר החמאס אומר "כשישראל התחילה לפעול נגד אנשינו – היו מי שהחליטו שיש לפעול, ולהראות שאנחנו עם אחד ואומה אחת ושחייבים להגן על עמנו בגדה המערבית." מתבקש לשאול מיהו קהל היעד של אותו פרפורמנס. למי צריך להראות ש"אנחנו עם אחד ושחייבים להגן על עמנו"? השימוש בצורת "אנחנו" מבהיר שמדובר בפרפורמנס של המבצעים כלפי עצמם (ולא ניהול רושם שמיועד כלפי חוץ). זה מתואר ככלי לגיבוש נראטיב שאפשר להתלכד סביבו.

בדומה, אגב, יעלון מתאר במאמרו מאבק על התודעה הפלסטינית ("היריב הפלסטיני חותר ליצור בתודעת הפלסטינים אתוס של מלחמת שחרור … אנו פועלים נגד הפלסטינים בדרך שנועדה להבהיר להם שהאלימות לא תקנה להם הישגים"), אבל לצדו גם מאבק על התודעה הישראלית ("היריב הפלסטיני מפעיל את נשק הטרור כדי לערער את כוח העמידה של החברה הישראלית … אנו מנסים לפעול בדרכים שתחזקנה את תחושת הציבור הישראלי ביכולתנו לעמוד בעימות הזה").

באחד הקורסים שלקחתי באוניברסיטה למדנו על מודל מעניין של תעמולה בזמן מלחמה, שמתייחס לכך שהתועמלן צריך לשדר מסרים שונים לקהלי יעד שונים: לקהל מבית ולאויב – "אני חזק"; לזירה הבינלאומית – "אני קורבן".

אחת החוויות שהכי בלטו לי במעבר על הפיד בזמן העימות האחרון (בעיקר לפני שלב התמרון הקרקעי) היה שהרבה מחברי הפייסבוק שלי מתנהגים, מן הסתם בלי יד מכוון, בדיוק באופן הזה. סטאטוסים בעברית כללו בעיקר דחקות על חוסר היעילות של הירי הרקטי (סטייל "שוב אזעקה שמעירה אותנו בבוקר בשבת?! זה לא הומאני") / דברי שבח ל"כיפת ברזל"; אבל סטאטוסים באנגלית, גם של אותם האנשים, כללו תיאור הרבה פחות משועשע של תחושות איום/לחץ/חרדה או תיאורים של הרס.

במובן הזה, נראה שהצורך לשדר מסר לקהל הבית הוא במקום כלשהו מיותר – קהל הבית כבר למוד קרבות, ומכיר אינטואיטיבית את סוגי השיח השונים האלו (מן הסתם, כאן כמו שם). זה השלב בו פרויקט "תגלית" מוכיח את הפוטנציאל הגדול האמיתי שטמון בו – תאי השפעה רדומים, שיודעים מעצמם מתי להתעורר.

ההבדל בין החברה לבין הטבע הוא שעל הטבע אפשר להשפיע

הדבר האחרון שרציתי להתייחס אליו, ונשבע שחשבתי על זה לפני שניסן שור כתב דברים דומים, הוא על ההבדל בין היחס שלנו לטבע לבין היחס שלנו לעניינים חברתיים.

אחד הפרויקטים הגדולים של המדע בעת המודרנית היה לא רק להסביר את הטבע, אלא גם לשלוט בו. באופן פרדוקסלי, נראה שבזכות התפתחויות טכנולוגיות הגענו לשלב בו פחות או יותר השתכנענו שאפשר להשפיע במידה לא מבוטלת על הטבע – אבל איכשהו זה הגיע על חשבון התפיסה שאפשר להשפיע על החברה.

"כיפת ברזל" יכולה לטפל בבעיית הרקטות שנוחתות בישראל, אבל נדמה שאין דרך לגרום לגורמים בעזה אשכרה להפסיק לשגר רקטות מלכתחילה. אפשר להגיע לירח, לדבר בשניות עם אנשים מכל העולם, להסיע רכבות של מדינה שלמה על בסיס אנרגיה שמופקת מרוח; אבל כשזה מגיע לשאלות חברתיות שנוגעות לבני אדם צריך לקבל את זה שיש דברים שהם פשוט "אמת" ששום נראטיב לא יכול להחליף.

במבי שלג כתבה יפה על היבטים שונים ("יפים" ו"מכוערים") של החברה הישראלית שהתגלו בשבועות האחרונים. למרות שזה מובן מאליו, חשוב לומר – החברה הישראלית סובלת מהרבה בעיות, ולא הולכת להיות "כיפת ברזל" או "סופרטנקר" שיפתור אותן. אם כחברה נגדל רק מהנדסים, נשאר בלי פתרונות רלוונטיים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על כמעט פוסט (בין פוליטיקה של דימויים לפוליטיקה של סימולקרות)

  1. yotamn hacohen הגיב:

    "אם כחברה נגדל רק מהנדסים, נשאר בלי פתרונות רלוונטיים." אהבתי.
    חבר שלי שאל השבוע את השאלה ההפוכה: התמונה של יוסי בן חנן בתעלה – מה יש שם? בסה"כ חייל רטוב עם רובה. הבעיה אצלנו ששכחנו שבשביל שתמונה תהפוך לתמונת ניצחון צריך ניצחון. אני אוסיף עליו – צריך לפחות חוסר מודעות לכך שמחפשים תמונת ניצחון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s