אם לא תשאל איך תדע? פרויקט לשנה החדשה

Millennials doing it for themselves

נושא שיחה פופולארי בקבוצה החברתית שלי בחודשים האחרונים נסוב סביב תכניות לשינוי קריירה קרוב. כולנו בעלי תואר ראשון, רובנו גם בעלי תואר שני, ואם להכליל נראה לי שיהיה נכון להגיד שאנחנו בסה"כ רואים את עצמנו כאנשים בעלי מודעות פוליטית וחברתית ומעוניינים לפעול גם באזורים האלו.

כולנו "מילניאלז" – וספציפית ילידי סוף שנות השמונים – על כל מה שמשתמע מזה בנוגע ליחסים שלנו עם שוק העבודה: אנחנו מחפשים סביבה שתאפשר יצירתיות וחדשנות, השפעה לחיוב על העולם מעניינת אותנו יותר מקבלת הכרה מקצועית, אנחנו מסוגלים לעבוד בשיתוף פעולה עם אנשים מרקעים מגוונים, ואנחנו נוטים יותר לשינויים תכופים בסביבת העבודה (פחות "נאמנות" לארגון המעסיק).

כמובן שכמו כל מונח שאול מאמריקנית, גם בנוגע להיותנו "מילניאלז" צריך להיזהר ולהסתייג. הנסיבות שבהן גדלנו והתפתחנו, שוק העבודה שבתוכו אנחנו פועלים, והערכים שלנו אולי משיקים לשותפינו לדור שמעבר לאוקיינוס האטלנטי, אבל בסופו של דבר We no speak Americano – אנחנו חיים ב"ישראל 2014", והבחירות שלנו נעשות בהקשר הספציפי הזה.

באינטרנט כל שיחה מתנהלת בתור לקולנוע מ"הרומן שלי עם אנני"

באחת הסצינות המצוטטות יותר מהסרט "הרומן שלי עם אנני" וודי אלן נכנס לויכוח עם מישהו שעומד מאחוריו בתור לקולנוע. הויכוח נסוב סביב עבודתו של חוקר התקשורת מרשל מקלוהן, וכדי להוכיח נקודה בויכוח (הסרק) הזה, אלן שולף את מקלוהן מעבר לפינה כדי שיעיד שהוא צודק ולא בן שיחו. בסוף הסצינה אלן מביע צער על כך שהחיים לא באמת עובדים ככה.

במובנים רבים, האינטרנט מאפשר לחיים לעבוד ככה בכל זאת. מראית העין של השטחת ההיררכיות החברתיות ברשת הופכת את הקשר בין "דמויות ציבוריות" לבין "אנשים מהשורה" להיות דו-כיוונית יותר מאי פעם. בין אם זה בכניסה לדיון בשרשורי תגובות מתארכים בפייסבוק ובין אם מינצ'ון בטוויטר – נראה שהיחסים של "כוכב" וה-Followers שלו חזרו לקבל נופך קהילתי ובלתי-אמצעי.

כמובן שטכנית גם בעידן מדית התקשורת המסורתית הצופים/מאזינים/קוראים היו יכולים לשלוח מכתב למערכת העיתון/תחנת הרדיו/ערוץ הטלויזיה ולהביע את דעתם, אבל כמקובל (ואני מקווה שלא אצטרך לשלוף את מרשל מקלוהן מחוץ לפריים הפוסט הזה) – המדיום הוא המסר.

אם לא תשאל איך תדע? פרויקט לשנה החדשה

בגלל שכחלק מהחלטות השנה החדשה וחשבון הנפש רבים מאיתנו חושבים על שינויי קריירה, חשבתי לנסות ולהביא אל הדיון אילנות גבוהים שניתן יהיה להיתלות בהם. ההיגיון היה שברשת הישראלית פעילים הרבה אנשים מעוררי השראה שיוכלו לחלוק מזווית הראייה שלהם ומניסיונם כדי לעזור לנו למצוא את הדרך שבה אנו מעוניינים לצעוד. במקום לנצל את היכולת לפנות אליהם כדי להכריע בויכוחים שטותיים עם אמא חשבתי שיהיה נחמד לנסות ולרתום אותם להעשרת השיח שלנו סביב התכניות לעתיד.

הצורך בהעשרה הזו, בעיניי, נבע בראש ובראשונה לאור המסגור הצר שבו בדרך כלל מדברים על בחירות קריירה (בעיקר כמקור פרנסה). כמה מאותם מנהיגים 2.0 באמת הסכימו לחלוק מספר תובנות בנושא. ספוילר: התשובה היא לא "לכו בעקבות הלב שלכם". להלן התוצאות:

עידו (עידוק) קינן – עיתונאי טכנולוגיה, בלוגר, ומומחה ומוביל בתחום תרבות דיגיטלית בישראל

מה לדעתך אנשים שחושבים על כניסה לתחום העיתונאות היום צריכים לדעת לפני החלטה כזו?

שזה רעיון גרוע מאוד.

למה?

כי אם אתה רוצה להיות באמת עיתונאי אתה נכנס לתחום שנמצא בהתפוררות – יש בו היצע גבוה של עובדים ואין הרבה כסף. זה תחום שלא מספק פרנסה כל כך טובה לרוב האנשים שעוסקים בו, וגם לא ביטחון לאורך זמן. אי אפשר לדעת אם העיתון שאתה עובד בו ימשיך להתקיים מחר.

איזו חברה נהיה אם אנשים ינטשו את מקצוע העיתונות?

אני חושב שצריך להפריד בין המקצוע ובין העבודה. כמקצוע זה דבר נדרש. החברה זקוקה לעיתונאים ולעיתונות ותמיד יהיה משהו שיכנס בחלל הזה. גם היום יש. אתה יכול לקבל מידע דרך אנשים ברשתות חברתיות ובלוגים. אתה יכול להיות עיתונאי עצמאי בעצמך ולהביא מידע. אבל כעבודה, בארץ, זו פשוט לא עבודה כל כך טובה.

יכול להיות שיתפתחו מודלים כלכליים אחרים לעיתונות – עיתונות פילנטרופית שמתבססת על תרומות של בעלי ממון או על מימון המונים. יכול להיות שאנשים יתנדבו בעבודה עיתונאית או בחלק מסוים ממנה (תיעוד, בדיקת עובדות, פרסום ברשתות חברתיות).

מה בנוגע למודל שנראה שאתה ואנשים אחרים פועלים בו, במסגרתו אתה בעצמך הופך ל"מותג" עיתונאי?

זה אומר שאתה צריך להשקיע המון בדברים שהם לא ליבת העבודה שלך – שיווק עצמי וחיפוש עבודה ומקומות נוספים, ולפעמים לעשות דברים שפחות מעניינים אותך ופחות רלוונטיים אליך כמו להתארח בתכנית טלויזיה רק בשביל שאנשים יכירו את השם שלך.

לאן הולכים לדעתך היחסים בין העיתונות המסורתית לחדשה?

יש מקום לשיתופי פעולה בין עיתונות מסורתית, אזרחית, וחדשה. בסופו של דבר מה שחשוב זה לא האגו של עיתונאי מסוים, אלא התוצר של העבודה הזו – חשיפת מידע שמישהו רצה להסתיר, או ניתוח שלו והנגשתו לציבור.

יכול להיות שאנחנו הולכים לסוג של שילוב של מודלים חדשים של עיתונות ושל פיצול העבודה העיתונאית למשימות קטנות רבות שנעשות על ידי אנשים שזה התחביב שלהם. אני ככתב בעין השביעית הצלחתי להשיג רשימה מלאה של כל מי שקיבל תעודת עיתונאי מלשכת העיתונות הממשלתית. רציתי לדעת האם המדינה מקיימת את ההבטחה שלה ונותנת תעודות גם לבלוגרים. אני לא יכול לעבור על רשימה כזו לבד, אבל פרסמתי אותה בעין השביעית, והקוראים יכולים לסייע על ידי מעבר על הרשימה ולזהות בה את הבלוגרים. זה לא אומר שהמקצוע מת, אלא שדרך מסוימת שבה זה נעשה לא שורדת את מבחן הזמן.

אז בעצם מה שמת זה היכולת לבחור בזה כדרך חיים?

זה לא מת, אבל זה נמצא בספק גדול. אני לא יודע אם הרבה אנשים עוד יבחרו בזה בגלל שהם רואים את המצב ומבינים שהמקום לעשות את זה כמקצוע שמפרנס אותך ואתה יכול לחיות ממנו הולך וקטן.

אני רוצה לתת דוגמא לכך שעיתונות לא חייבת לבוא בפורמט מסוים. אם אני עושה תחקיר שמוצא איפה יש את זיהום האויויר הכי גדול בארץ, אני יכול לפרסם את זה כמפה או כאפליקציה ולא ככתבה. ועכשיו אתה יכול להכנס לאפליקציה ולבדוק את האזור שאתה עובד בו וגר בו, ולקבל את פירוט המידע ולראות את הגורמים שבגללם יש זיהום אוויר באזור שלך. הפורמט זה לא רק תהליך היצירה, אלא גם תהליך הצריכה של המידע. לפעמים מידע שמועבר אליך בצורה כזו – אנפוגרפיקה או מפה או אפליקציה – הוא שימושי יותר. זו תמונה גדולה יותר, שלא תלויה בעיתונאי בודד או תחקיר בודד.

בעצם מה שחסר זה המודל הכלכלי-חברתי שיאפשר את העבודה הזו?

כן. וכתוצאה ישירה מזה חסרים אנשים טובים. אתה לא תלך היום להשקיע 15-20 שנה מהחיים שלך כדי ללמוד כלים מקצועיים ולהכשיר את עצמך כעיתונאי אם לא תראה בזה עתיד מקצועי. הדבר השני שקשור לתשתית הכלכלית הוא שהיכולת לשכור ולפרסם תחקירים על אנשים וגופים חזקים נפגעת.

אני ועוד כעשרים איש נתבעים היום הוצאת דיבה נגד מישהי שעשתה הרצאות על אבטחת מידע ודיברה שטויות. יש עו"ד שמסייעים לנו בהתנדבות. גם להיתבע על ידי אנשים שאתה חושף את הבעייתיות שבהם ולהגן על עיתונאים זה חלק מהעיתונות.

זה נשמע כאילו כל הבעיות דורשות פתרון מבני. זה אומר שלאנשים כמוני ובמעמד שלי אין ממש מה לעשות בנדון?

אנשים חכמים ויצירתיים צריכים להמשיך לחשוב על מה ואיך עושים כדי להציל את העיתונות. לא כעבודה, אלא כמקצוע. יכול להיות שעבודה זה לא הדבר הנכון.

אז מה אנחנו צריכים לעשות?

לחפש עבודה שתפרנס אתכם, ואם היא לא תורמת לעולם – למצוא דרך לתרום בזמנכם הפנוי.

רועי (צ'יקי) ארד – אמן / משורר / עורך / עיתונאי / איקון

יש אנשים שאמרו שעבודה זה לא מקום לחפש בו אושר, ושצריך לבחור מקצוע על בסיס נתוני משכורות ממוצעת, מספר משרות פנויות למספר מחפשי עבודה, וכו'. מה לדעתך צריכים להיות הקריטריונים לבחירת מקצוע?

לא הזכרת זמן פנוי. צריך עבודה שבה תרוויח הרבה לשעה ותוכל להיות עם זמן פנוי לעשות דברים שאתה אוהב. העבודה יכולה להיות מציקה קצת ובנאלית (למשל הייטק), והזמן הפנוי יהיה הזדמנות לאיזורים יצירתיים.

אני חושב שעבודה היא כמו לחם – חומה, ולא צריך להיכנס לעודף רומנטיקה לגבי זה.

ד"ר הני זבידה – בין מייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית, ואחד המרצים הכי מעוררי השראה בחוג למדע המדינה

אתה עוסק הרבה בסוגיית אפלייה מבנית וממסדית בישראל. בהנחה שאנשים רוצים לתרום לחברה – מה לדעתך הצורך החברתי הכי משמעותי היום בישראל (לא במובן של שינויים מבניים שדרושים, אלא מבחינת דברים שאנשים "רגילים" יכולים לעשות)?

זוהי שאלה קשה, בעיקר מפני שהיא נוגעת לשאלות תודעתיות ורק לאחר מכן פעולה ממשית. רוב האנשים היום עדיין חסרים את היכולת להכיל את הדיכוי האתני הגזעני בישראל – וברובם הם עושים זאת מצורך להשקיט את מצפונם ברמה של "המעשה הטוב היומי שלי" – וזה גורר פטרונות ותלות ולא פתרון בעיה.

אני חושב שהשלב הראשוני הוא לקבל ולתת מקום לקריאות נגד הדיכוי – לקבל את הדרישות של האחר לשינויים מהותיים בחברה ולסייע בקידומם, לא על ידי ריצה לשורות הראשונות של הקהל אלא על ידי תמיכה שקטה במנהיגים מקומיים מקרב בני המדוכאים. אולי זה הדבר החשוב ביותר שלא מקבל מספיק מקום כיום.

היית נותן המלצה שונה בשאלה מה בחירת הקריירה ה"נכונה" לאשכנזים ומזרחים שנמצאים כביכול באותה "צומת" בקריירה? אתה חושב שהדרך מכאן והלאה תהיה שונה (ברור שהדרך עד לנקודה הזו הייתה שונה)?

לאשכנזים אין לי מה להשיא מלבד ל"אל תעזבו את הארץ, בשום מקום לא יהיה לכם טוב כמו פה!".

למזרחים הייתי אומר "עזבו את הארץ ומהר! כאן לעולם לא תקבלו הזדמנות שווה, תמיד תחשבו כפחות טובים. אם תצאו מכאן לכמה שנים טובות תקבלו נקודת מבט שונה, תבינו ותפנימו טוב יותר את הגזענות הישראלית, ואם תחליטו לחזור זה יהיה עם מטען חשוב ומהותי שייסיע בהשתלבות טובה יותר בשוק העבודה הישראלי".

חשוב לי לציין כי להגיד שמזרחים ואשכנזים עומדים באותה צומת בקריירה שלהם זו פיקציה! אין דבר כזה, ולא היה דבר כזה…

מה המלצתך לחבר'ה ששוקלים קריירה אקדמית (בתחומי מדעי החברה ואולי גם רוח)? מה הם צריכים לדעת?

אוי, זה קשה! יקח לכם שנים לסיים את עבודת הדוקטורט, יותר מכול תחום מדעי אקדמי אחר בממוצע!

השוק בישראל רווי, מלא נפוטיזם ורשתות חברתיות גלויות ברובן. הדרך רצופת קשיים כלכליים (לא למי שבידי הוריו מצוי הממון כמובן אלא לאדם מן השורה), אינטלקטואליים כמו גם אישיים וחברתיים. אולם, וכאן יש חשיבות לאולם – מי שמסיים את הדרך נאמן לעצמו/ה ועורך מחקר בתחומים שחשובים לו/ה יזכה באושר רב, המשרה בתקן הנחשקת והקביעות הם יתרון אדיר למי שרוצה לעסוק בתחום.

מכאן שיש מלכוד 22 בתחום – הדרך רצופה בקשיים אבל יש גמול בסופה למרות שהוא לא מובטח… לשיקולכם… עם יד על הלב, אינני יודע אם לבניי הייתי ממליץ לעשות דרך זו…

טל שניידר – עיתונאית ובלוגרית לנושאים פוליטיים. מהבלוגריות הבולטות ברשת הישראלית. זוכת הפרס למצוינות בעיתונות דיגיטלית של אגודת העיתונאים.

מה לדעתך הצורך החברתי הכי משמעותי היום בישראל, ואילו אנשים צריך כדי לענות עליו?

אני מניחה שהשוק הישראלי מאוד מקשה על בעלי עסקים בינוניים. אם היו יותר הקלות ליזמות ברמה הבינונית-קטנה, מן הסוג שמעסיק יותר אנשים ומסוגל לשלם משכורות יותר טוב לאנשים, אז המשק היה זז יותר מהר. אני מרגישה שיש בישראל רוח יזמית אדירה, אבל אם אין לאדם הון גדול בשביל היזמות, אז קשה מאוד להתרומם ולהזיז דברים. כל הרשויות מקשות, ולאנשים קשה לפתוח עסקים ולהחזיק את הראש מעל למים.

אז מה נחוץ בחברה הישראלית? התייחסות יותר טובה ומעמיקה לאדם העובד ולאדם המעסיק ברמה הנמוכה (לא למעסיקים הגדולים, אלא מעסיקים קטנים), שיניעו את גלגלי הצמיחה.

זה מעניין, אגב, שרוב התשובות שקיבלתי עד עכשיו באמת מדברות על דברים מבניים שצריך לשנות; אבל לא על דברים שאנשים "רגילים" יכולים לעשות.

כי אנשים רגילים בקושי יכולים לעשות. לפני שפותחים ומתחילים כבר חייבים כסף, מקדמות מס, ומע"מ. עסקים שהיו סגורים כל הקיץ בגלל המלחמה צריכים לשלם מע"מ כמו שעון ואף אחד לא מתבונן על נקודת המבט של האדם העובד.

זה לא אומר איפשהו שכן צריך לנסות להשקיע את המשאבים והמאמץ לכיוון של הספירה הפוליטית, כדי לנסות להשפיע שם?

התארגנות אזרחיות חוץ פרלמנטריות שמבטאות סנטימנט אמיתי מן השטח הן הדבר הכי משפיע. יותר מכל דבר. מחאות חברתיות, המשמר החברתי, כל מי שיושב על הצוואר למקבלי ההחלטות, אנשים שפעילים בנושא הגז, פעילים בנושא חופים, כל מי שנלחם בהשתלטות הטייקונים על חיפה והנמלים. כל המאבקים מן הסוג הזה בהם האזרחים מתערבים בהליכי חקיקה והליכי השפעות של לוביסטים.

איך משלבים בין עבודה לבין הרצון לפעול ברבדים האלו? נראה שלפחות עיתונות ופוליטיקה הם כביכול מקצועות עם שליחות ציבורית.

לא רק. עריכת דין או עבודה סוציאלית או רפואה ואפילו ארכיטקטורה יכולות להיות קריירות עם שליחות. בכל מקצוע יש חלקים אפורים/יבשים משעממים. בכל מקצוע יש אנשים שעושים אותו רק בשביל להתפרנס ולא מעבר. ובכל מקצוע אפשר לקחת אותו ולמלא אותו במשהו שנותן סיפוק בהקשר הציבורי.

את חושבת שיש הבדל בין גברים ונשים בנוגע לבחירת קריירה "נכונה"?

אני חושבת שאנשים מקבלים החלטות קריירה ומקצוע ביחס מאוד חזק למקום שבו הם גדלו ולהוריהם.

לפעמים מחליטים כאנטי למה שההורים עשו בחייהם המקצועיים, לפעמים מקבלים החלטות כדי להמשיך או לתת ביטוי למה שההורים רוצים/רצו. אפילו אם אנשים לא מודים בכך, החלטות קריירה הן אולי ההחלטות שהכי נובעות מן הקשר החזק בין הורים לילדיהם הבוגרים. לפעמים זה כדי למלא ציפיות ולפעמים זה כדי לבעוט.

ולכן – השאלה המגדרית, בנושא הקריירה מאוד מאוד קשורה למודל בו כל אדם רואה בביתו.

החלטת מקצוע אינה רק ראייה ישירה של איך אני אתפרנס או איך אני אבנה את עצמי מקצועית, אלא היא גם שאלה של איזה איש/אשת משפחה (או רווק/ה) אגדל להיות, וכמה ארצה להתמסר לקרייירה באיזון מול החיים הפרטים.

פרופ' אמיר חצרוני – חוקר תקשורת שמכה גלים בעיקר בזכות אמירות ליברטריאניות ופוסט-ציוניות

מה אתה היית ממליץ לנו בהיבטי בחירת קריירה?

המלצה א – לעזוב את ישראל.

המלצה ב – לבחור במקצוע פרקטי. כדי לדעת מה פרקטי אפשר לעיין בנתונים על משכורות, מספר משרות פנויות למספר מחפשי עבודה, וכיוב'.

בחירה כזו, שעל פניו מנותקת מקריטריונים שנוגעים להשפעה על תחושת מימוש עצמי / תחומי עניין, לא תוביל לדעתך לחיים לא מאושרים?

אני לא חושב שעבודה זה מקום לאושר. אני לא כל כך רואה אושר בעבודות אחרות.

אחרות כלומר שאינן באקדמיה? מה אנשים ששוקלים קריירה אקדמית צריכים לדעת?

קריירה אקדמית היום מאוד קשה כי השוק מוצף בדוקטורטים, טובים יותר או פחות –  בכל מקרה יותר מדי. יותר ממה שצריך לאקדמיה. בעיקר במדעי החברה והרוח – היכן שאין גם עבודה בתעשייה כאלטרנרטיבה.

ואיך פותרים את הדילמה שנוצרת כשהמקצועות שנראים מבטיחים בהיבטי תחושת הגשמה עצמית וחיבור חברתי הם גם מקצועות לא "בטוחים" מבחינת הכנסה ולא רווחיים?

לא פותרים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s