MIFLAGABOOK – מה שהדמוקרטיה הישראלית צריכה (בין היתר) זה עוד רשת חברתית

אחד הנושאים הכי מעניינים בתחום התקשורת הפוליטית כיום, לדעתי, הוא ההשפעה של האינטרנט והמדיה החברתית על הקשר שבין הציבור לבין הממשלה ונבחריו האחרים.

בפוסט הזה אנסה לטעון שהפוטנציאל בתחום הזה במערכת הפוליטית הישראלית נמצא בתתניצול ושיש הרבה מה להרוויח בתחום – למדינה, למפלגות, לארגוני החברה האזרחית, ולמגזר העסקי. זאת, ע"י הקמת רשת חברתית מקוונת שתאפשר קשר בין חברי מפלגה.

הקשר בין הציבור לבין נבחריו

השאלה המכוננת של הדיון הזה, בעצם, היא השאלה למי, אם בכלל, חשוב הקשר בין הציבור לבין פוליטיקאים בישראל כיום (החלק הזה הולך להיות מושפע מאוד מרעיונות של ד"ר הני זבידה בנושא, לפחות כפי שהבנתי אותם). על פניו זו שאלה טריוויאלית במדינה דמוקרטית (“לכולם!”), אבל כשמסתכלים על הנתונים מעבר למודלים התיאורטיים שיש לנו בראש אפשר לראות שבהחלט יש אתגרים לגישה הזאת.

מפלגות בכנסת ה-20

המקום הראשון שכדאי להסתכל עליו הוא המוסד הבסיסי שמשמש באופן מסורתי כמקשר בין הציבור לבין נבחריו – המפלגה. בעוד שיש הרבה דרכים לאפיין מפלגה, תהליך בחירת מועמדי המפלגה לכנסת הוא אחד התהליכים הקריטיים במפלגה, וככזה יכול לשמש כמבחן לא רע לאפיון מפלגה.

כמו שאלמר שטשניידר ציין ב-1942 “אופיו של תהליך המינוי קובע את אופיה של המפלגה; מי שממנה מועמדים מטעם המפלגה הוא בעליה של המפלגה. לפיכך זוהי אחת הנקודות הטובות ביותר לבחינת חלוקת הכח בתוך מפלגה" (תרגום חופשי).

אז מה אפשר להגיד על אופיין של המפלגות בישראל כיום? בכנסת ה-20 יש 10 רשימות שמורכבות מ-15 מפלגות: הליכוד, המחנה הציוני (העבודה והתנועה), הרשימה המשותפת (חד"ש, בל"ד, רע"ם, תע"ל), יש עתיד, כולנו, הבית היהודי (מפד”ל והאיחוד הלאומיתקומה, ש"ס, ישראל ביתנו, יהדות התורה, מרצ.

מתוכן בשלוש מפלגות (הליכוד, העבודה, מפד"ל – 55 ח”כים) הונהגו בבחירות האחרונות פריימריז פתוחים (כל מתפקד למפלגה יכול להשתתף בבחירת רשימת מועמדיה לכנסת); בשש (מרצ, חד"ש, בל"ד, רע"ם, תע"ל, האיחוד הלאומיתקומה – 20 ח”כים) הונהגו פריימריז סגורים (קיים מנגנון מפלגתי שבוחר את רשימת מועמדי המפלגה לכנסת – “הועידה"/”המרכז" – והחברים בו נבחרים, בין היתר, על ידי כלל מתפקדי המפלגה); ובשש מפלגות (יש עתיד, כולנו, ש”ס, ישראל ביתנו, יהדות התורה, התנועה – 45 ח”כים) המתמודדים מטעם המפלגה לכנסת נבחרו על ידי ועדה מצומצמת של אנשים (שלא נבחרה על ידי מתפקדי המפלגה).

כלומר: 45 ח"כים, כ-40% מחברי הכנסת, נבחרו בלי שיתקיים שום מנגנון שאמור לשמר תלות פרסונאלית שלהם בציבור הרחב להמשך הקריירה הפוליטית שלהם. אליהם ניתן להוסיף גם ח"כים שנכנסו כמקומות משוריינים (בליכוד – בני בגין וד"ר ענת ברקו; במפד"ל – ינון מגל); וח"כים שנבחרו ע"י מרכז מפלגה בלבד, ועל כן בהחלט קיים להם אינטרס לשמור על קשר עם חברי המרכז ועם חברי מרכז פוטנציאליים, אך לא עם "הציבור הרחב". סך הכל מדובר ב-68 ח"כים, כ-56% מחברי הכנסת.

כלומר: למעלה מ-50% מהבוחרים בבחירות האחרונות החליטו לתת את קולם לנבחרים שאין מנגנון פוליטי ממוסד שיתגמל אותם פרסונאלית על קשר עם הציבור הרחב. לזה אפשר לצרף את הרושם שלמרות יוזמות דוגמת "מתפקדים!לא מוכרת מגמה משמעותית של התפקדות בשנים האחרונות.

האם זה אומר שלציבור הבוחרים לא חשוב לשמור על קשר עם פוליטיקאים? בבחינת "סומכים עליהם שיעשו את העבודה” בלי שרוצים קשר איתם מעבר לכך?

קשרי הציבור ונבחריו במדיה החדשים: צד הביקוש

מרפרוף על סטאטוסים של ח"כים בפייסבוק/טוויטר (פרויקט "כיכר המדינה" של "הסדנא לידע ציבורית" מקל על עריכת מעקב שיטתי שכזה) אפשר לראות בקלות שרוב השימוש שח"כים עושים בפלטפורמות האלו הוא Top-Down, כלומר: הפצת מידע/קריאות לפעולה מהח"כים אל הציבור. הרושם הזה עקבי עם ממצאים של מחקרים שהתבצעו בתחום בהרבה דמוקרטיות מערביות (יש ספר מגניב שסוקר את הנושא, למי שמעוניין)

אבל מהצד השני, נראה די ברור שהציבור רוצה גם קשר אחר – לשאול שאלות, להציע הצעות, להחוות דעה. אפשר לראות את זה בוולים של פוליטיקאים שלא חסמו אפשרות לכתוב להם באופן חופשי על הוול. אפשר לראות את זה גם בקבוצות הווטסאפ של טל שניידר וברצון של אנשים לשוחח עם ח”כים שם, בצ'אטים לקראת הבחירות שהתנהלו ב"הארץ" ובפייסבוק, וכו'.

תהיה הסיבה אשר תהיה, נראה שה"ויתור" על מנגנונים מפלגתיים לא מלווה דווקא באדישות לרעיון הקשר עם נבחרי הציבור (ולא בכדי הקישורים לעיל מפנים לצ'אטים עם חה"כ משה גפני מ"יהדות התורה" ועם חה"כ יאיר לפיד מ"יש עתיד) – ובמקומו דווקא ניתן לזהות עלייה בניסיון לרתום אמצעי מדיה חדשים לקשר זה.

ואיפה שיש ביקוש, כמובן שיש מקום ליוזמות שתנסנה לענות עליו.

יוזמות קיימות בתחום: צד ההיצע

עד כה נתקלתי בשתי יוזמות שמנסות להתמודד עם הסוגיה הזו: EzGov היא אפליקציה של "המרכז להעצמת האזרח" שמקלה על התעדכנות בהחלטות הממשלה והכנסת; וepart היא יוזמה שמקלה על שליחת אימיילים לח"כים בנושאים שעל סדר היום בכנסת.

שתיהן מגניבות מאוד, אבל הבעייה איתן (בעיניי) היא שהן מנסות לתת פתרון טכנולוגיגרידא לסוגיה שהיא במובנים רבים תהליכית. במה עוזרת ההתעדכנות בהחלטות הממשלה אם אין מה לעשות עם הידע הזה? למה לשלוח לח"כים מייל אם אין סיבה להאמין שהם באמת קוראים/מושפעים ממנו?

זאת, בהשוואה לקבוצות הווטסאפ של טל שניידר או צ'אטים לקראת הבחירות שם אכן מתקבלות תשובות על שאלות שמועלות על ידי הגולשים – בגלל שקיימת תועלת לפוליטיקאים במענה כזה (בדגש על חשיפה במועדים שחשובים להם – לקראת בחירות, לקראת פריימריז, וכו').

באופן דומה אפשרות לראות את השימוש שהנשיא אובאמה עשה בשירות Quora (שירות שאלות ותשובות) כדי לענות לשאלות של גולשים בנוגע לעסקת הגרעין עם איראן, ולתכניות ביטוח הבריאות שקידם – במועדים בהם רצה להפעיל לחץ ציבורי על חברי קונגרס.

אז מה חסר?

היוזמה המתבקשת, להבנתי, היא יוזמה שמשלבת בין טכנולוגיית רשתות חברתיות לבין מנגנונים מפלגתיים או כמומפלגתיים.

באתר "מתפקדים!” הקישור "התפקדתי. מה עכשיו?מוביל לרשימה של קבוצות שפועלות כקבוצות לובי בתוך מפלגות קיימות. מהתיאור שלהן ניתן לראות שהמודל שהן מציעות, בעקרון, הוא לשמש כגורם מתווך בין המתפקד ובין המועמדים בפריימריז המפלגתיים.

מודל חלופי, שלדעתי הולם יותר את העת הנוכחית, יהיה רשת חברתית שתאפשר קשר רציף ושוטף בין חברי מפלגה לבין מתמודדים בפריימריז. זה מודל חלופי שגם רותם את טכנולוגיית התקשורת הקיימת בכדי לאפשר את הקשר בין הציבור לנבחריו, באופן בו נראה שהציבור ממילא רוצה לקיים אותו; ומאידך גם בונה על מארג האינטרסים הקיים של חברי ציבור להיות צד פעיל בשיח שכזה (מה הסיכוי, להערכתך, שגם ברשת כזו פוליטיקאים יחסמו את האפשרות לכתוב להם על הוול / לשאול אותם שאלה? לא יענו למייל? וכו').

רשת שכזו, להבנתי, היא אינטרס משותף של המגזר העסקי (בהנחה שהיתרון היחסי להקמתה נמצא שם, ושריכוז המידע שנוצר מרשת שכזו יאפשר לכל הפחות שיווק ממוקד שיהיה מבוקש על ידי גורמים שונים בזמן בחירות וכו' – בדומה למודלים המוכרים של פייסבוק, טוויטר, וכו') של ארגוני החברה האזרחית (שירוויחו פלטפורמה חדשה לפעילות אפקטיבית יותר), של המפלגות (שתרווחנה מתפקדים חדשים, ו"היגיון פעולה" חדש ומותאם לרוח הזמן בנוגע לאופן הקישור בין נבחרי הציבור והמתפקדים – גם עבור מפלגות שציבור בוחריהן היום לא עושה שימוש ברשתות חברתיות), ושל המדינה (שתרוויח התנהלות דמוקרטית יעילה יותר, ומעורבות ציבורית גדולה יותר בניהולה והתנהלותה. זאת, בהנחה שתהיה רגולציה כלשהי על הרשת כדי להבטיח גם את התועלת הזו).

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על MIFLAGABOOK – מה שהדמוקרטיה הישראלית צריכה (בין היתר) זה עוד רשת חברתית

  1. עמית הגיב:

    שים לב, לבל"ד ולתע"ל יש גוף בוחר כמו למרצ וחד"ש
    http://www.haaretz.co.il/news/elections/.premium-1.2517182

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s