מחשבות ביום העצמאות, 2016

יום העצמאות הוא תמיד הזדמנות טובה לדיונים על אופיה הרצוי של ישראל. "לאן בעצם אנחנו רוצים להגיע?" ו"איפה אנחנו עומדים ביחס לכך?".

השנה, על רקע התבטאות סגן הרמטכ"ל והשיח שהיא עוררה בנוגע לתהליכי עומק בחברה, נראה שיש הצדקה מיוחדת לחזור ולשאול את השאלות האלו. האם באמת אפשר לזהות בישראל היום תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בשנות ה-20-40? האם החברה הישראלית הופכת להיות פחות דמוקרטית? פחות סובלנית לאחר? יותר אלימה?

יהודית ודמוקרטית

יום העצמאות הוא גם תירוץ טוב לחזור ולקרוא במגילת העצמאות – מהטקסטים הבודדים שאשכרה עברו תהליך קנוניזציה בפוליטיקה הישראלית.

בניגוד לאיזו מיסקונספציה שנראה שקנתה לה אחיזה, מגילת העצמאות לא כוננה את ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית". היא כוננה אותה כמדינה יהודית (ביטוי שמופיע במגילה 5 פעמים), ולמרות שהיא משתיתה את המדינה על יסודות הצדק והחירות המילה "דמוקרטיה" לא מופיעה במגילה אפילו פעם אחת.

ואין להקל בכך ראש, זה לא משהו שקרה במקרה או בטעות. למעשה, כפי שאפשר לראות יפה במחקר של יורם שחר בנושא – טיוטה מוקדמת של המגילה (הצעת ברנזון) ביקשה להכריז על הקמת "מדינה יהודית חפשית, עצמאית ודמוקרטית". היעדר ההתייחסות לדמוקרטיה בהכרזת העצמאות קרתה לאור החלטה מודעת להסיר את המילה הזו מהמגילה (דבר שאפילו נדון בישיבת מפ"ם ביום ההכרזה).

למעשה, ההופעה הראשונה בחקיקה של משהו שדומה לנוסחת "יהודית ודמוקרטית" קרתה כ-40 שנה מאוחר יותר, ב-1985, והביטוי המפורש עצמו מופיע לראשונה רק בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משנת 1992. החוק הוא שאפשר לבג"צ לפרש את "המהפכה החוקתית" ולמעשה היווה אבן דרך משמעותית הן בפיסה והן בפרקטיקה של דמוקרטיותה של המדינה.

האם ב-25 השנה (כמעט) שעברו מאז החברה הישראלית "חזרה בה" מההתקדמות הזו? האם תפיסת חשיבות הדמוקרטיה בישראל במגמת ירידה?

אחת השאלות החוזרות מאז 2010 במסגרת הסקר השנתי של "המכון הישראלי לדמוקרטיה" (למרואיינים היהודים) היא "ישראל מוגדרת גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית. אישית, איזה חלק מההגדרה הזו חשוב לך יותר?". המגמה ב-5 השנים האחרונות מפתיעה:

יהודית או דמוקרטית.jpg

תופעה ברורה אחת היא הירידה המשמעותית בשיעור האנשים שמגדירים את שני חלקי ההגדרה כחשובים באותה המידה – מ-48% בשנת 2010 ל-27% בלבד בשנת 2015. הדבר מעיד על כך, לדעתי, שחלקי המשוואה נתפסים כפחות ברי יישוב זה עם זה.

אבל הדבר המפתיע יותר, לפחות למי ששותף לתחושות סגן הרמטכ"ל, הוא שהעלייה בשיעור האנשים שמגדירים את אופיה היהודי של המדינה כחשוב להם יותר מאופייה הדמוקרטי היא די זניחה – מ-32.4% בשנת 2010 ל-36.6% בשנת 2015.

דווקא שיעור האנשים שמגדירים את אופיה הדמוקרטי של המדינה כחשוב להם יותר מאופייה היהודי הוא זה שיותר מהכפיל(!) את עצמו בשנים האלו – מ-17% בשנת 2010 ל-35% בשנת 2015.

האחר הוא אני

אבל כמה הדברים באמת באים לידי ביטוי בפועל? למה בעצם אנשים מתכוונים כשהם מדברים על "דמוקרטיה" ועל "יהדות" בסקר הזה? הרי אין ספק שקורים דברים מטרידים ו"מעוררי חלחלה" בישראל היום: הצתת מחמד אבו ח'דיר, התבטאויות פוליטיקאים שמשוות בני אדם לסרטן, אלימות נגד ערבים ומפגיני שמאל יהודים, וכו'.

אך האם מדובר בתופעות חדשות במציאות הישראלית? לפחות ברמה האנקדוטלית אפשר למצוא דוגמאות לתופעות דומות, אם לא חמורות מכך, גם בשנים עברו במדינה. רשימה חלקית יכולה לכלול את כך שכדי לשבור את מחאת הימאים ב-1951 השלטון שלח קבוצות בריונים חמושים להכות את השובתים ואף גייס את ראשי המחאה למילואים כדי לשבור אותה; שערביי ישראל היו תחת שלטון צבאי עד 1966; שב-1951 במסגרת ההפגנות נגד המו"מ עם ממשלת גרמניה על השילומים רמת האלימות הגיעה עד לזריקת אבנים ופציעת חבר כנסת; שעמוס קינן ניסה להתנקש (כמה פעמים..) בשר התחבורה דוד פנקס ב-1952; את המחתרת היהודית בשנות השמונים; את פרשת קו 300; את הרצח של אמיל גרינצוויג ב-1983; את אירועי אוקטובר 2000; את רצח רבין; את ההתנתקות (כנראה האקט הממוסד האלים ביותר של המדינה נגד אזרחיה בעשורים האחרונים); ועוד.

ברמה התרבותית מספיק לראות סרטי מתיחות ישראליים משנות השמונים כדי לראות שהשיח האלים הסקסיסטי והפוגעני של היום הוא כלום לעומת מה שנחשב לא רק לסטנדרט אלא אף לבידור לפני שלושים שנה.

הראיות האנקדוטליות האלו מרמזות על כך שכלל לא בטוח שהחברה הישראלית הופכת להיות פחות דמוקרטית, פחות סובלנית, או יותר אלימה. זה לא שאין בה תופעות כאלו, אלא להפך – זה שתמיד היו, וכנראה שבעבר היו יותר מהיום.

ובכל זאת?

אבל האם ההתגייסות הרחבה, למשל, לתמיכה בדוד הנחלאווי ובאלאור עזריה – כנגד עמדת ראשי מערכת הביטחון – לא מעידה על שינויים שכאלו? האם ניתן למצוא אירועים מקבילים לכך בעבר הישראלי? אם החברה הופכת להיות יותר תומכת בדמוקרטיה ופחות אלימה – על מה מבוססת תחושת הטרדה?

אין ספק שהחברה הישראלית עוברת שינויים משמעותיים. ההסבר למגמות אלו, להבנתי, נוגע לשינויים הנוגעים לאליטות בישראל: הן ליחסים בתוך האליטות (כגון עלייה של אליטות חדשות) והן ליחס החברתי הכלי לעצם קיומן של אליטות כאלו.

חלק מהשינויים הם תולדה של נסיבות לוקאליות כמו שינויים דמוגרפיים חלקם הם בעצם חלק ממגמה עולמית שהיא תולדה, למשל, של טכנולוגיות תקשורת חדשות כמו רשתות חברתיות והשפעתן על השיח הפוליטי. מספיק לקרוא את המאמר שאנדרו סאליבן פרסם בעקבות זכיית טראמפ במועמדות הרפובליקנית – מאמר שרצוף בתמות שמוכרות ממחוותינו כמו "הדמוקרטיה עומדת בפני סכנה" ו"גנבו לנו את המדינה" – כדי לקבל המחשה לכך.

השכיחות הגוברת בספרות הישראלית בהתייחסות לאליטות מסוגים שונים ממחישה גם היא את הערעור החברתי על סמכויות אלו.

אליטההאליטה ה

אציע, אם כן, שהתופעה החדשה אינה גילויי אלימות / היעדר סובלנות / וכו' – אלא שחיקה במנגנונים החברתיים להתמודדות איתם ולברר מה נכון ולגיטימי ומה לא. הכח הזה עובר, כך נראה, מהמיעוט להמון – ובאליטה, כמו תמיד, יש מי שמפחד מאותו ההמון.

בשורה התחתונה – ההלנה על מגמות בחברה הישראלית היא אמצעי רטורי שנועד להעביר את המסר "אי אפשר לנוח על זרי הדפנה – צריך להמשיך במאמץ אקטיבי ומודע לנסות לשפר את החברה שאנחנו חיים בה". אנחנו צריכים לחשוב באופן יסודי "על איך אנחנו, כאן ועכשיו, נוהגים בגר, ביתום ובאלמנה, ובאלו שדומים להם".

כ"קריאת קרב" ההצבעה על תופעות מטרידות והצגתן כחלק מתהליכים מתמשכים – לא צריכה להיות מדויקת, היא צריכה להיות אפקטיבית. בסופו של דבר, השאלה כמה אנלוגיה או אבחנה היסטורית מסוימת היא מוצלחת זאת שאלה משנית. השאלה החשובה יותר שכדאי שכל אחד ישראל את עצמו היא האם אכן יש דברים מעוררי דאגה בחברה ובפוליטיקה הישראלית. ואם כן – מה עשית לגביהם?

חג עצמאות שמח!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מחשבות ביום העצמאות, 2016

  1. Sofia Haytin הגיב:

    כמו תמיד, אבחנות מעניינות. יש לי תהייה/הסתייגות לגבי מגמת העלייה בחשיבות המרכיב של "הדמוקרטית" והמשמעות שלה. אינסטינקטיבית לגמרי ומבלי להסתמך על נתונים כלשהם, הייתי אומרת שאפשר להסביר לפחות חלק מהעלייה במעין בקלאש (בהיעדר מונח מוצלח יותר). כלומר: ככל שה"מציאות" בחוץ נעשית פחות "דמוקרטית" (מה שזה לא יהיה), אני ארגיש באיום ולכן אטה יותר לומר שהמרכיב הזה חשוב לי. באותו אופן, אם אני מרגישה שהמדינה נהיית יותר "יהודית", לא יהיה לי מי יודע מה דחוף לייחס חשיבות למרכיב הזה, ואז אולי דווקא ארצה לחזק את ה"דמוקרטית", כי למה לא.
    מקווה שזה יצא מובן. אשמח לשמוע מה דעתך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s