העלאת אחוז החסימה בישראל – מה קרה עד כה?

לאחרונה עלתה שוב הצעת חוק להעלאת אחוז החסימה לכנסת. הצעות להעלאת אחוז החסימה לכנסת עולות על סדר היום מאז שנות החמישים (למעשה, ההסכם הקואליציוני ב-1954 כלל העלאה של אחוז החסימה ל-4.2% …).

עד כה במדינת ישראל אחוז החסימה עלה 4 פעמים: בבחירות של 1951 (ל-1%), בבחירות של 1992 (ל-1.5%), בבחירות של 2006 (ל-2%) ובבחירות של 2015 (ל-3.25%).

יש די הרבה נימוקים נגד העלאת אחוז החסימה: פגיעה בעיקרון הייצוגיות באופן כללי, ניסיון לפגוע בייצוג של מגזרים ספציפיים, וכו'.

הנימוקים של מצדדי העלאת אחוז החסימה בדרך כלל מדברים על הצורך בהקטנת מספר המפלגות, והגדלת יציבות המערכת הפוליטית על ידי חיזוק הכח של המפלגות הגדולות. אך האם האפקט הזה אכן מושג מהגדלת אחוז החסימה?

בדקתי את הנתונים ההיסטוריים בנוגע לבחירות בישראל תוך התבססות על מאגר ParlGov.

מספר המפלגות

מספר המפלגות בכנסת נע בין 10 (בבחירות של 1981 ושל 2015) ל-16 (בבחירות של 1999).

באופן כללי, נראה שממוצע המפלגות בכנסת לא הושפע משמעותית מאחוז החסימה: 12.7 מפלגות ב-1% חסימה, 13 מפלגות ב-1.5% חסימה, ו-12.3 ב-2% חסימה.

מספר מפלגות לאורך השנים

חיזוק כח המפלגות הגדולות

מה בנוגע לחיזוק כח המפלגות הגדולות? היוריסטיקה שמאחורי תמיכה בהעלאת אחוז החסימה מניחה שכדי להתמודד עם העלאת אחוז החסימה מפלגות קטנות תתאחדנה עם מפלגות גדולות (או שלכל הפחות מצביעי מפלגות קטנות "ינדדו" למפלגות גדולות), מה שיגדיל את כח המפלגות הגדולות בכנסת.

השוואה של מספר המנדטים של המפלגה הגדולה בכנסת בכל אחת מתקופות אחוזי החסימה השונים מצביעה על מגמה הפוכה – ממוצע המנדטים של המפלגה הגדולה בכנסת בתקופת 1% החסימה היה 45.5, בתקופת 1.5% היה 35.5, ובתקופת 2% היה 25.6.

מנדטי המפלגה הגדולה לאורך השנים

הגודל הממוצע של מפלגה בכנסת, אגב, לא מושפע כל כך מהעלאת אחוז החסימה – מ9.6 מנדטים בתקופת 1% חסימה, ל-9.5 מנדטים בתקופת 1.5% חסימה, ו-9.7 מנדטים בתקופת 2% החסימה.

על פניו נראה שמה שבמקביל להעלאת אחוז החסימה גדלו כוחן של "המפלגות הבינוניות" דווקא, ולא של "המפלגות הגדולות".

הגברת היציבות

תופעה דומה ניתן לראות גם במדידת משך זמן כהונת הכנסת: מ-3.7 שנים בממוצע בתקופת 1% החסימה, ל-3.4 בממוצע בתקופת 1.5% החסימה, ל-2.9 שנים בממוצע בתקופת 2% החסימה.

משך כהונת הכנסת לאורך השנים

כמובן שלא ניתן להצביע על סיבתיות מהנתונים האלו, ושמדובר בתוצאה של תהליכים רבים ומורכבים עם גורמים משתנים רבים. מכל מקום, אם המטרה של העלאת אחוז החסימה היא הגדלת כוחה של המפלגה הגדולה בכנסת והגברת יציבות המערכת הפוליטית – מבחינת התנהגות המפלגות והמצביעים עד כה נראה שלא מדובר בתרופה יעילה במיוחד.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

לא רק שזו לא מדיניות, זו אפילו לא טעות (תגובה לשאול אמסטרדמסקי)

שאול אמסטרדמסקי פרסם פוסט ממש מעניין בנוגע למכונות המזל של מפעל הפיס.

בין היתר יש שם נתונים חשובים שבאמת שווה שיעוררו שיח ציבורי בנוגע לכמה המכונות האלו רווחיות למפעל הפיס (בערך רבע מההכנסות בשנת 2014 למרות שקיימות רק בערך 140 מכונות כאלו בכל הארץ) – ולהשלכות החברתיות שיש לדבר הזה (שנוצר על ידי מפעל הפיס שהוא, נזכיר, "חברה לתועלת הציבור" …).

אחת הטענות המרכזיות בפוסט של אמסטרדמסקי היא שלמפעל הפיס יש מדיניות מכוונת של מיקום מכונות המזל האלו באזורים עם אוכלוסייה סוציואקונומית חלשה. לשם ביסוס הטענה הזו הוא מתעמק אנקדוטלית בפיזור התחנות בתלאביב, בירושלים, בפתח תקווה, בראשון לציון, באשדוד, ובאשקלון.

האמנם?

הנקודה העקרונית, לפני שאפרט על בדיקת הנתונים עצמה, היא שקורלציה לא מעידה על סיבתיות, כמו שמזכיר הסטריפ המפורסם של XKCD.

correlation

אם אני הייתי עובד במשרד הפיס והיו מבקשים ממני לגבש מדיניות בנוגע לפיזור מכונות המזל כחלק מהפיילוט, כנראה שהייתי אומר "בואו נשים אותן בתחנות שהן גם ככה הכי רווחיות". זו נשמעת לי כמו מדיניות די מתבקשת.

בהחלט יכול להיות שיש מתאם חזק בין מקומות במעמד סוציואקונומי נמוך לבין תחנות פיס רווחיות – אבל זה כי באופן כללי הימורים זה חרא וכו'. הדבר לא בהכרח מעיד על מדיניות מכוונת ומרושעת של פיזור המכונות במקומות עם אוכלוסייה חלשה.

הנקודה השנייה היא שמבדיקת הנתונים עצמם – נראה לי שבכלל אין קורלציה שכזו.

הבדיקה שערכתי

הסתמכתי בבדיקה על שתיים מהטבלאות שאמסטרדמסקי העלה בסוף הפוסט שלו: so_ec2008.csv ואת טבלת הכתובות של תחנות מכונות המזל.

מתודולוגיה – איחוד הנתונים

so_ec2008 מכילה מידע על בערך 3071 אזורים שב-1236 יישובים בארץ. עבור רוב האזורים יש חלוקה לאחד מ-20 אשכולות סוציואקונומיים, כשאשכול 1 מתייחס לשכונות החלשות יותר (שכונות ספציפיות בבית שמש, ערערה, רהט, תל שבע) ואשכול 20 מתייחס לשכונות החזקות יותר (חיפה, סביון, רמת השרון, ותל אביב). בכל אזור כזה מצוינות שכונות מרכזיות ורחובות מרכזיים.

בשלב השני בחנתי את 142 תחנות הפיס שבהן יש מכונת מזל. עבור אלו מתוכן שממוקמות ברחוב שצוין כ"רחוב מרכזי" באחד מהאיזורים בטבלה so_ec2008 הוספתי את האשכול הסוציואקונומי שלו. ברחובות שעוברים בין מספר איזורים כאלו ציינתי את ממוצע האשכולות (למעט 2 מקרים בהם פיזור האשכולות הסוציואקונומיים ברחוב היה גבוהה במיוחד).

בדרך זו הצלחתי לקטלג 106 מתוך 142 התחנות. עבור 36 התחנות הנוספות – נראה שחלקן הגדול ממוקמות באזורי תעשייה בהן ככל הנראה לא גרים ולכן הלמ"ס לא מחלק את האזור לאשכול סוציואקונומי כלשהו. עבור חלקן פשוט לא הצלחתי לחלץ נתונים (הרחוב לא הופיע כרחוב מרכזי באף אחד מהאזורים ביישוב, או שהישוב לא הופיע ברשימת הלמ”ס).

הבדיקה

ממוצע האשכול הסוציואקונומי הארצי הוא 9.9, החציון הוא 10, וסטיית התקן היא 4.1.

ממוצע האשכול הסוציואקונומי עבור אזורים בהן יש תחנת פיס ובה מכונת מזל הוא 10.2, החציון הוא 10, וסטיית התקן היא 2.8.

עריכה: וככה ההתפלגות נראית ויזואלית:

אשכול

כלומר: לא נראה שיש כלל הטייה בנוגע לאשכול הסוציואקונומי עבור אזורים בהם הוצבה מכונת מזל. פיזור אקראי לחלוטין של מכונות מזל היה אמור להגיע לתוצאה דומה.

כלל התחנות שמובלטות בפוסט של אמסטרדמסקי כמובן קיימות, אך לצידן קיימות גם תחנות ברחוב אחוזה ברעננה (אשכול 16), בדרך מגדיאל וברחוב הבנים בהוד השרון (שניהם אשכול 15), בכצנלסון בגבעתיים (אשכול 15), ברחוב תובל ברמת גן (אשכול 14), ויצמן בכפר סבא (אשכול 14), וכו'.

הסתייגויות מתודולוגיות

באשר לשלב איחוד הנתונים – אני מאמין שאין משהו שמשותף ל-36 התחנות שלא הצלחתי לחלץ עבורן אשכול סוציואקונומי, ושלכן אין הטיה בבדיקה. עם זאת, כמובן שקטלוג התחנות הנותרות יכול להביא לתוצאות מהימנות יותר.

כך גם בנוגע להסתמכות שלי על ממוצע האשכול הסוציואקונומי עבור רחובות שחצו יותר מאזור אחד. כנראה שחילוץ על בסיס גיאוגרפי היה יכול להיות גם הוא טוב יותר – אם כי, כאמור, השונות לא הייתה גדולה מדי עבור רוב התחנות הללו, ואני לא מאמין שבדיקה מדויקת יותר על בסיס גיאוגרפיה תוביל לתוצאות שונות באופן משמעותי.

בנוסף, כביכול יש הנחה מובלעת שהרווח של מפעל הפיס זהה בכל התחנות הללו – מה שלא בטוח. בהחלט יתכן שהתחנות באום אלפחם, לוד, ואופקים מכניסות יותר רווח לפיס ושאנשים שם מוציאים יותר כסף (בין אם אבסולוטית ובין אם כאחוז מההכנסה הפנויה) מאשר בתחנות אחרות.

סיכום דבר

להבנתי אין מתאם בין אשכול סוציואקונומי נמוך לבין החלטת מפעל הפיס להציב מכונת מזל שם.  עריכה2: הרצתי מבחן כי בריבוע על ההתפלגות פיזור מכונות המזל למול התפלגות האזורים בין האשכולות השונים. באופן מובהק (p-value קטן מעשירית האחוז) נראה שדווקא יש קשר בין השניים – אבל ייצוג היתר הוא לא "לאשכולות הנמוכים יותר" אלא בעיקר לאשכול מספר 10.

מדובר על התחנות שממוקמות במקומות כמו העליה ולה גארדיה בתל-אביב, אגריפס בירושלים, העצמאות בקרית אתא, רוגוזין באשדוד, וכו'.

ויתר על כן, אפילו לא היה מתאם כזה – שימוש במתאם הזה כדי להצביע על מדיניות מכוונת של מפעל הפיס היה אנקדוטלי בלבד, ובעיניי גם לא סביר.

מכל מקום – הפוסט של אמסטרדמסקי מעלה נקודות חשובות רבות, ולשאלה האם כן או לא להתיר למפעל הפיס לפזר מכונות מזל יש השלכות חברתיות משמעותיות שצריך לדון בהן והקשר פוליטי ברור.

בהיבט הזה זה לא משנה אם מפעל הפיס "נטפל" באותה המידע לאנשים ברחוב אחוזה ברעננה או ברחוב הרצל בלוד.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 5 תגובות

מחשבות ביום העצמאות, 2016

יום העצמאות הוא תמיד הזדמנות טובה לדיונים על אופיה הרצוי של ישראל. "לאן בעצם אנחנו רוצים להגיע?" ו"איפה אנחנו עומדים ביחס לכך?".

השנה, על רקע התבטאות סגן הרמטכ"ל והשיח שהיא עוררה בנוגע לתהליכי עומק בחברה, נראה שיש הצדקה מיוחדת לחזור ולשאול את השאלות האלו. האם באמת אפשר לזהות בישראל היום תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בשנות ה-20-40? האם החברה הישראלית הופכת להיות פחות דמוקרטית? פחות סובלנית לאחר? יותר אלימה?

יהודית ודמוקרטית

יום העצמאות הוא גם תירוץ טוב לחזור ולקרוא במגילת העצמאות – מהטקסטים הבודדים שאשכרה עברו תהליך קנוניזציה בפוליטיקה הישראלית.

בניגוד לאיזו מיסקונספציה שנראה שקנתה לה אחיזה, מגילת העצמאות לא כוננה את ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית". היא כוננה אותה כמדינה יהודית (ביטוי שמופיע במגילה 5 פעמים), ולמרות שהיא משתיתה את המדינה על יסודות הצדק והחירות המילה "דמוקרטיה" לא מופיעה במגילה אפילו פעם אחת.

ואין להקל בכך ראש, זה לא משהו שקרה במקרה או בטעות. למעשה, כפי שאפשר לראות יפה במחקר של יורם שחר בנושא – טיוטה מוקדמת של המגילה (הצעת ברנזון) ביקשה להכריז על הקמת "מדינה יהודית חפשית, עצמאית ודמוקרטית". היעדר ההתייחסות לדמוקרטיה בהכרזת העצמאות קרתה לאור החלטה מודעת להסיר את המילה הזו מהמגילה (דבר שאפילו נדון בישיבת מפ"ם ביום ההכרזה).

למעשה, ההופעה הראשונה בחקיקה של משהו שדומה לנוסחת "יהודית ודמוקרטית" קרתה כ-40 שנה מאוחר יותר, ב-1985, והביטוי המפורש עצמו מופיע לראשונה רק בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משנת 1992. החוק הוא שאפשר לבג"צ לפרש את "המהפכה החוקתית" ולמעשה היווה אבן דרך משמעותית הן בפיסה והן בפרקטיקה של דמוקרטיותה של המדינה.

האם ב-25 השנה (כמעט) שעברו מאז החברה הישראלית "חזרה בה" מההתקדמות הזו? האם תפיסת חשיבות הדמוקרטיה בישראל במגמת ירידה?

אחת השאלות החוזרות מאז 2010 במסגרת הסקר השנתי של "המכון הישראלי לדמוקרטיה" (למרואיינים היהודים) היא "ישראל מוגדרת גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית. אישית, איזה חלק מההגדרה הזו חשוב לך יותר?". המגמה ב-5 השנים האחרונות מפתיעה:

יהודית או דמוקרטית.jpg

תופעה ברורה אחת היא הירידה המשמעותית בשיעור האנשים שמגדירים את שני חלקי ההגדרה כחשובים באותה המידה – מ-48% בשנת 2010 ל-27% בלבד בשנת 2015. הדבר מעיד על כך, לדעתי, שחלקי המשוואה נתפסים כפחות ברי יישוב זה עם זה.

אבל הדבר המפתיע יותר, לפחות למי ששותף לתחושות סגן הרמטכ"ל, הוא שהעלייה בשיעור האנשים שמגדירים את אופיה היהודי של המדינה כחשוב להם יותר מאופייה הדמוקרטי היא די זניחה – מ-32.4% בשנת 2010 ל-36.6% בשנת 2015.

דווקא שיעור האנשים שמגדירים את אופיה הדמוקרטי של המדינה כחשוב להם יותר מאופייה היהודי הוא זה שיותר מהכפיל(!) את עצמו בשנים האלו – מ-17% בשנת 2010 ל-35% בשנת 2015.

האחר הוא אני

אבל כמה הדברים באמת באים לידי ביטוי בפועל? למה בעצם אנשים מתכוונים כשהם מדברים על "דמוקרטיה" ועל "יהדות" בסקר הזה? הרי אין ספק שקורים דברים מטרידים ו"מעוררי חלחלה" בישראל היום: הצתת מחמד אבו ח'דיר, התבטאויות פוליטיקאים שמשוות בני אדם לסרטן, אלימות נגד ערבים ומפגיני שמאל יהודים, וכו'.

אך האם מדובר בתופעות חדשות במציאות הישראלית? לפחות ברמה האנקדוטלית אפשר למצוא דוגמאות לתופעות דומות, אם לא חמורות מכך, גם בשנים עברו במדינה. רשימה חלקית יכולה לכלול את כך שכדי לשבור את מחאת הימאים ב-1951 השלטון שלח קבוצות בריונים חמושים להכות את השובתים ואף גייס את ראשי המחאה למילואים כדי לשבור אותה; שערביי ישראל היו תחת שלטון צבאי עד 1966; שב-1951 במסגרת ההפגנות נגד המו"מ עם ממשלת גרמניה על השילומים רמת האלימות הגיעה עד לזריקת אבנים ופציעת חבר כנסת; שעמוס קינן ניסה להתנקש (כמה פעמים..) בשר התחבורה דוד פנקס ב-1952; את המחתרת היהודית בשנות השמונים; את פרשת קו 300; את הרצח של אמיל גרינצוויג ב-1983; את אירועי אוקטובר 2000; את רצח רבין; את ההתנתקות (כנראה האקט הממוסד האלים ביותר של המדינה נגד אזרחיה בעשורים האחרונים); ועוד.

ברמה התרבותית מספיק לראות סרטי מתיחות ישראליים משנות השמונים כדי לראות שהשיח האלים הסקסיסטי והפוגעני של היום הוא כלום לעומת מה שנחשב לא רק לסטנדרט אלא אף לבידור לפני שלושים שנה.

הראיות האנקדוטליות האלו מרמזות על כך שכלל לא בטוח שהחברה הישראלית הופכת להיות פחות דמוקרטית, פחות סובלנית, או יותר אלימה. זה לא שאין בה תופעות כאלו, אלא להפך – זה שתמיד היו, וכנראה שבעבר היו יותר מהיום.

ובכל זאת?

אבל האם ההתגייסות הרחבה, למשל, לתמיכה בדוד הנחלאווי ובאלאור עזריה – כנגד עמדת ראשי מערכת הביטחון – לא מעידה על שינויים שכאלו? האם ניתן למצוא אירועים מקבילים לכך בעבר הישראלי? אם החברה הופכת להיות יותר תומכת בדמוקרטיה ופחות אלימה – על מה מבוססת תחושת הטרדה?

אין ספק שהחברה הישראלית עוברת שינויים משמעותיים. ההסבר למגמות אלו, להבנתי, נוגע לשינויים הנוגעים לאליטות בישראל: הן ליחסים בתוך האליטות (כגון עלייה של אליטות חדשות) והן ליחס החברתי הכלי לעצם קיומן של אליטות כאלו.

חלק מהשינויים הם תולדה של נסיבות לוקאליות כמו שינויים דמוגרפיים חלקם הם בעצם חלק ממגמה עולמית שהיא תולדה, למשל, של טכנולוגיות תקשורת חדשות כמו רשתות חברתיות והשפעתן על השיח הפוליטי. מספיק לקרוא את המאמר שאנדרו סאליבן פרסם בעקבות זכיית טראמפ במועמדות הרפובליקנית – מאמר שרצוף בתמות שמוכרות ממחוותינו כמו "הדמוקרטיה עומדת בפני סכנה" ו"גנבו לנו את המדינה" – כדי לקבל המחשה לכך.

השכיחות הגוברת בספרות הישראלית בהתייחסות לאליטות מסוגים שונים ממחישה גם היא את הערעור החברתי על סמכויות אלו.

אליטההאליטה ה

אציע, אם כן, שהתופעה החדשה אינה גילויי אלימות / היעדר סובלנות / וכו' – אלא שחיקה במנגנונים החברתיים להתמודדות איתם ולברר מה נכון ולגיטימי ומה לא. הכח הזה עובר, כך נראה, מהמיעוט להמון – ובאליטה, כמו תמיד, יש מי שמפחד מאותו ההמון.

בשורה התחתונה – ההלנה על מגמות בחברה הישראלית היא אמצעי רטורי שנועד להעביר את המסר "אי אפשר לנוח על זרי הדפנה – צריך להמשיך במאמץ אקטיבי ומודע לנסות לשפר את החברה שאנחנו חיים בה". אנחנו צריכים לחשוב באופן יסודי "על איך אנחנו, כאן ועכשיו, נוהגים בגר, ביתום ובאלמנה, ובאלו שדומים להם".

כ"קריאת קרב" ההצבעה על תופעות מטרידות והצגתן כחלק מתהליכים מתמשכים – לא צריכה להיות מדויקת, היא צריכה להיות אפקטיבית. בסופו של דבר, השאלה כמה אנלוגיה או אבחנה היסטורית מסוימת היא מוצלחת זאת שאלה משנית. השאלה החשובה יותר שכדאי שכל אחד ישראל את עצמו היא האם אכן יש דברים מעוררי דאגה בחברה ובפוליטיקה הישראלית. ואם כן – מה עשית לגביהם?

חג עצמאות שמח!

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

(קצת) על האסתטיקה של הפוליטיקה, ו(בעיקר על )אמנות הגליץ' כמתודולוגיה

לפני כחודשיים גוגל הכריזה על פתיחת ה-API של שירות Vision שלה לציבור הרחב. המשמעות היא שעכשיו כל מי שרוצה יכול להשתמש במנוע זיהוי התמונות של גוגל לשימושו. בין הפיצ'רים שה-API מציע: חילוץ טקסט מתמונה (OCR), זיהוי רגשות בפרצופים בתמונות, זיהוי תוכן בלתי הולם בתמונות, וכו'.

עניין אותי לשחק קצת עם ה-API, והחלטתי להתרכז בפיצ'ר הבסיסי שלו: זיהוי תוכן בתמונות. הרעיון הוא שבגדול אפשר לבדוק כל תמונה מול המנוע של "גוגל תמונות", ולקבל בחזרה "תגיות" אוטומאטיות לתמונות. ואכן – מעלים תמונה של חתול, ומקבלים את התגיות "חתול" ו"חיית מחמד" וכו'. כיף גדול.

כחובב של תחום מחקרי תקשורת פוליטית החלטתי לערוך את הבדיקה הבאה:

1. להוריד את 100 התמונות האחרונות מדפי הפייסבוק של מפלגת העבודה ושל מפלגת הליכוד (נעשה באמצעות Bulk Image Downloader)

2. לכתוב קוד שמחלץ את התגיות האוטומאטיות שגוגל מזהה עבור כל תמונה ומבנה אותן בצורה נוחה לניתוח (הקוד זמין ב-Github שלי)

3. לבחון אילו תגיות מאפיינות באופן מובהק מפלגה אחת יותר מהשנייה, לתת לכך פרשנות והסבר, וכו'.

הרבה כבר נכתב על הקשר בין אסתטיקה ופוליטיקה, ועל פניו נשמע לי שה-API החדש מאפשר למכן הרבה מהתהליך של "כתיבת סמינריון" על דימויים שונים בפוליטיקה הישראלית וכיוצא בזה (ואני בטוח שבכל סמסטר נכתבים מספר סמינריונים בשטאנץ כזה).

אבל אז הגיע שלב ההוצאה לפועל של התכנית.

גוגל הצליחה לחלץ 149 תגיות לתמונות שהעליתי. מסתבר שחלק מהדברים שגוגל זיהה בתמונות הם באמת straight-forward דברים שיש בתמונות. כך, למשל, אפשר להגיד, ששתי המפלגות העלו כמות יחסית דומה של תמונות בהן בולט בעיקר אדם אחד (התגית person) עם 29 תמונות ל"ליכוד" ו-26 ל"עבודה"; אבל מפלגת העבודה העלתה משמעותית יותר תמונות של "קהל אנשים" (תגית crowd): 13 ל"עבודה" בהשוואה ל-2 ל"ליכוד".

אפשר גם להגיד ששתי המפלגות העלו כמות יחסית דומה של תמונות של "כנס" (convention 13): ל"עבודה" ו-10 ל"ליכוד". כל אחת מהן גם העלתה 2 תמונות שכוללות ילדים (child).

אבל יש כמה דברים שגוגל לא הצליח לראות בתמונות. למשל, לא עלתה אף תגית שקשורה בפוליטיקה או בישראל או בציונות וכו'. שזה ניחא.

החלק המעניין באמת, בעיניי, הוא הגליצ'ים שיצאו לגוגל בנסיון לזהות את התמונה. אמנות גליץ'יצירות שמבוססת על האסתטיקה שב"באגים" דיגיטליים או אנאלוגיים קיימת כבר כמה עשרות שנים. אבל האם יש ערך בגליץ' גם כמתודולוגיה לבחינה של אסתטיקה של דימוים?

כאמור, גוגל לא זיהה אף אחת מהתמונות כתמונה של "פוליטיקאי". אבל הוא כן זיהה חלק מהתמונות כתמונות של "אנשי עסקים" (businessperson) ושל "כנס אקדמי" (academic conference).

כדי לעשות sanity-check לתוצאות התבוננתי בתמונות. פתאום היה בזה משהו הגיוני. גם דימויים שקשורים לעולם העסקים ולעולם האקדמי נסובים סביב דמויות בלבוש רשמי, שולחנות דיונים, נאומים וקתדרות, וכו'.

אבל למה רוב התמונות שזכו לתגית "אנשי עסקים" היו של "הליכוד" (9 בהשוואה ל-5) ותמונות "כנס אקדמי" היו של "העבודה" (22 בהשוואה ל-14)?

האם משהו באסתטיקה של תמונות הליכוד "עסקי" יותר? משהו באסתטיקה של תמונות העבודה "אקדמי" יותר?

הליכוד – אסתטיקה של אנשי עסקים? – אילוסטרציה

העבודה – אסתטיקה של כנס אקדמי? – אילוסטרציה

בחוויה שלי, כשגוגל מציג את זה ככה – אז פתאום נראה שכן.

אני לא יודע אם ניתוח איכותני של מישהו היה יכול להיות משכנע באותה המידה כמו שפרספקטיבה של מחשב יכולה. בטח כשמדובר באלגוריתם בעל קרדיט כמו גוגל תמונות – קשה שלא לקבל אותו כסוגשל סמכות לעניין. ואם הוא אומר ש-9 מהתמונות של מפלגת העבודה מזכירות לו תמונות של חברת תעופה (airline) – אז המבט הבא על התמונה של עומר ברלב ישר מלווה במחשבה של "כן, אני מניח שהוא באמת נראה כמו טייס או משהו …”

12670251_1252477224766467_522172482678397491_n

ד"ר צבי לניר דיבר על הצורך בפיתוח אינטליגנציית "מסגור מחדש" (reframing) – המאפשרת להתבונן על אותם הדברים מזוויות חדשות ולאמץ פרשנות נוספת אודותם. העובדה שמנועי למידת המכונה של גוגל מאפשרים לגוגל לבסס "אסוסיאציה" על דימויים, והפער (גליץ') שבין האסוסיאציה הגוגלית לזו שלנו יוצרים הזדמנות מעולה לחווית אינסטנט של "מסגור מחדש".

במצב הנוכחי התבססות על הגליץ' של זיהוי התמונות זו שיטה מתודולוגית מעניינת ומרחיבת גבולות לבחינת אסתטיקה של דברים – הגם ואני מניח שהמגמה תהיה לנסות למזער את הגליצ'ים האלו ולטייב את תגיות גוגל כך שהן תוכלנה להגיד למשתמש רק את מה שהוא רוצה לשמוע, את "המובן מאליו".

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים | 5 תגובות

immigrant song

הפוסט הזה הוא למעשה שחזור+עדכון של עבודה שהכנתי במסגרת התואר הראשון לפני כעשור (שמע ישראל) בנוגע למאזן ההגירה בישראליצא לי להעלות אותה לאחרונה במסגרת כמה שיחות, ואני חושב שהממצאים שלה מעניינים גם אם לא מקבלים את ההסברים שאני נותן להם.

מה הקטע?

הרעיון הבסיסי הוא שמשלל סיבות קשה למצוא נתונים רשמיים בנוגע להיקף העלייה (מסתבר שקל) והירידה מהארץ, אבל שתכלס די פשוט לחשב אותם (או ליתר דיוק את המאזן ביניהם) על בסיס נתונים שכן מתפרסמים.

כל מה שצריך זה לקבל את הרעיון שהאוכלוסיה בשנה X = לאוכלוסיה בשנה הקודמת + מספר הלידות – מספר הפטירות + מספר העולים – מספר היורדים. בגלל שכל יתר הנתונים ברי אחזור מאתר הלמ"ס, בחישוב מאוד פשוט אפשר להגיע למאזן ההגירה (מספר העולים – מספר היורדים) באותה השנה.

בגלל שמאזן ההגירה משקף, בין היתר, נסיבות חברתיות ופוליטיות מצאתי לנכון להפריד בין הנתונים הנוגעים לאוכלוסיה היהודית והלאיהודית בנתוני הלמ"ס (יצוין כי הנתונים בנוגע לאוכלוסיה הלאיהודית חלקיים יותר, אך נראה שלא באופן דראסטי).

אז איך נראה מאזן ההגירה של ישראל לאורך השנים?

ככה:

balance

בממוצע לאורך השנים עולים לישראל כמעט 32 אלף יהודים יותר מאשר יורדים ממנה. אם מתעלמים מארבע שנות השיא של המאזן (1950, 1951 – בעיקר עליה מעיראק וממרוקו; 1990, 1991 – ממבריה”מ) עדיין מדובר על ממוצע חיובי של כ-22 אלף בשנה.

בנוגע לאוכלוסיה הלאיהודית מדובר על מאזן חיובי של כ-5-7 אלף לאיהודים בשנה (כאמור – זאת בהתבסס על נתונים חלקיים), כאשר שנת השיא היא 1967 (סיפוח מזרח ירושלים ורמה"ג).

אפשר כמובן להצביע על שלל תופעות מעניינות בגרף, למשל שיא של למעלה מעשור במאזן ההגירה בשנת 2008 (ברקע דיווחים על "שפל שלא היה כדוגמתו" במספר העולים); ההשפעות של מלחמות ישראל על מאזן ההגירה (עליה חדה אחרי מלחמת ששת הימים, ירידה חדה באותה המידה אחרי מלחמת יום כיפור, וכו').

אבל הנקודה שהותירה עלי את הרושם הכי עז נוגעת דווקא לשנים בהן מאזן ההגירה מישראל היה שלילי, היינו: יותר יורדים מעולים.

יש רק 6 שנים כאלו בהיסטוריה של ישראל: 1953, 1981, 1983, 1985, 1986, 1988.

1953 מפתיעה בעיקר בשל הניגוד למול מה שנכנס (לתחושתי) לזכרון הקולקטיבי בנוגע לשנות החמישים שנות עלייה המונית וקליטת עליה וכו' – אבל למעשה ניתן לראות שלא רק שבשנים 1952-1954 היה שפל יחסי במאזן ההגירה; למעשה מספר היורדים היה גדול מאוד גם הוא (מה שמעלה שאלות בנוגע לטיב קליטת העלייה וכו').

וכמובן שגם העובדה שהיו יותר יורדים מאשר עולים לאורך כמחצית משנות השמונים – שנים ספורות, אגב, אחרי נאום "נפולת של נמושות" של רבין ביום העצמאות 1976 – אומרת דרשני.

ההסבר האינטואיטיבי לכך, בעיניי, נוגע למצב הכלכלי שנים אלו הן שנים של משבר כלכלי חמור ושל שיאי אינפלציה. הסבר זה כמובן "תופס" גם בנוגע לשנות החמישים (משטר הצנע) ועשוי להסביר את מאזן ההגירה לישראל אז, חרף העלייה ההמונית.

סיכום

כנראה שאפשר למצוא הרבה הסברים לתופעות הנ"ל במאזן ההגירה לישראל לאורך השנים.

אבל לדעתי יש משהו קוסם בפשטות של ההסבר שאני מנסה להציע כאן. טענתי, בבוטות, היא שהמצב הכלכלי הוא הגורם העיקרי בראייה היסטרית שגורם לתופעת ירידה גדולה, ובמקביל מהווה מעכב לעלייה.

במובן מסוים אפשר לראות בכך עדות היסטורית להלכי רוח בסגנון "עולים לברלין" בישראל כבר משנותיה הראשונות. אם לקבל את ההסבר הזה, הרי שהדבר מעיד על החשיבות של כלכלה עבור החוסן הלאומי ו"החיים עצמם" – במובן זה אף יותר מסביבת הביטחון. 

אם זו אכן עדות לסדר עדיפויות ציבורי, הרי שלא ניתן להתעלם מהיבט זה, למשל, במסגרת דיוני התקציב השונים.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

השפעת האקדמיה על הכנסת: בעיקר "שינוי מבפנים" או מתוך המגזר השלישי. השפעה ישירה – כ-33% ממדעי החברה.

לפני בערך שנה וחצי כתבתי על החשיבות שבניסיון אמפירי להבין "מה מדעי הרוח והחברה נתנו לחברה הישראלית בזמן האחרון" (ריפררתי בזמנו למונת'י פייטון, ועכשיו זה דווקא מזכיר לי יותר את אדי מרפי).

בתור מישהו שמתעניין בתחומי המחקר האלו, וחושב להמשיך בהם במסלולים פורמאליים, זו שאלה שמעסיקה אותי לא מעט. לפני חושד בערך נתקלתי בפוסט בבלוג של מדעי המדינה ב-LSE שמתמצת ממצאים של מחקר שבדק את הקשר בין האקדמיה והפרלמנט בבריטניה.

המחקר, שהתבסס על מקרי בוחן שנוגעים למשאלהעם בבריטניה בנוגע לחברות באיחוד האירופי, מצא ש-45% ממקרי הבוחן שנשלחו לצורך כך על ידי אוניברסיטאות בבריטניה הגיעו מתחום מדעי החברה (ובעיקר מאוניברסיטאות לונדוניות).

אז החלטתי לערוך בדיקה דומה (מצומצמת בהרבה, מטבע הדברים) כדי לנסות להבין מה מאפייני השפעת האקדמיה הישראלית על הכנסת?

מתודולוגיה

בהיעדר מקבילה למקרי הבוחן של ה-LSE, החלטתי לפנות לאתר כנסת פתוחה הנהדר של “הסדנא לידע ציבורי.

באמצעות ה-API של "כנסת פתוחה" הרצתי סקריפט שעובר על כל תמלילי ועדות הכנסת, ושם מחפש ברשימת המוזמנים אנשים שהופיעו עם התואר ד"ר או פרופ' (הקוד עצמו זמין כאן), ומחלץ את המידע עליהם לקובץ (זמין כאן אחרי קצת סידור ועיבוד).

ממצאים ומסקנות

מאז מרס 2010 (משם מתחילים הנתונים של "כנסת פתוחה") הוזמנו לועדות הכנסת בערך 6250 אקדמאים (כשאם אותו אקדמאי מוזמן לשתי ועדות זה כמובן נחשב פעמיים).

total_bycommittee

על פניו זה נשמע כמו מספר מפתיע מאוד. ממעבר על (חלק מ…)הפרוטוקולים עצמם ראיתי שבגדול אפשר לחלק את האקדמאים שמוזמנים לועדות הכנסת לשלוש קבוצות ע"פ השאלה "מתוקף מה" הם מזומנים:

קבוצה אחת היא אקדמאים שמוזמנים מתוקף המומחיות האקדמית שלהם גרידא (למשל: ד"ר ז'וזה גרינצוויג, מהחוג לחקלאות באוניברסיטה העברית, הוזמן להסביר לועדת המדע והטכנולוגיה על שינויי האקלים בעולם). בקבוצה הזו מניתי גם אקדמאים שמגיעים כדי להסביר על תנאי ההעסקה באוניברסיטאות, וכו'.

קבוצה שנייה היא אקדמאים שמוזמנים מתוקף פעילות פוליטית/ציבורית שהם מנסים לקדם – בין אם הם חברים בעמותה מסוימת, מכון מחקר מסוים, וכו' (למשל: ד"ר תהילה אלטשולר שהגיעה לדיון של ועדת חוק חוקה ומשפט בנוגע לחוק חופש המידע כדי לקחת חלק בשיח בנושא; ד”ר יצחק קדמן, מנכ”ל המועצה הלאומית לשלום הילד שמגיע לדיונים רבים של הועדה לזכויות הילד).

הקבוצה השלישית היא גורמים שמוזמנים מתוקף תפקידם הרשמי במדינת ישראל, שהם גם אקדמאים – במקרה או שלא במקרה (למשל: הוטרינר הראשי של משרד החקלאות שמגיע לדיון על תיקון חוק בתחום אחריותו).

בגלל שלא הצלחתי לחשוב על דרך אוטומאטית לסווג את האקדמאים לשלוש הקבוצות האלו, החלטתי לבצע את הסיווג באופן עצמאי (ולכן הלכתי רק על אקדמאים שזומנו בשנת 2015, והנתונים מכאן והלאה יתייחסו רק לשנה האחרונה).

בשנה זו זומנו לכנסת 412 אקדמאים, 553 פעם (שלא במפתיע שיאנית הזימונים היא ד”ר שירלי אברמי מנהלת מרכז המחקר והמידע של הכנסת ). כ-60% מהזימונים הם לגברים וכ-40% לנשים, בחלוקה הבאה לפי שלוש הקבוצות שהוגדרו לעיל:

reason and gender reason

החלוקה הזו בפני עצמה מאפשרת להתחיל לגבש תשובה לשאלת מאפייני ההשפעה האקדמית הישראלית על הכנסת. לצורך העניין (ובאופן די אינטואיטיבי, כמובן), נראה שאקדמאי שמעוניין למקסם את השפעתו על הכנסת צריך להעדיף אסטרטגיה של השתלבות במנגנונים הממשלתיים, במקום השני עליו להעדיף השתלבות בפעילות פוליטית חוץממשלתית, ובמקום האחרון פעילות אקדמית עצמאית ללא ניסיון לקידום פעילות פוליטית קונקרטית.

אך האם הדבר נכון בכל הועדות, או שמא דינאמיקת ההשפעה האקדמית על הכנסת משתנה בין תחומי מומחיות שונים? בחרתי לבדוק את השאלה הזו בנוגע לועדות שזימנו לפחות 20 אקדמאים במהלך שנת 2015:

reason by committee

כפי שניתן לראות בגרף, קיים הבדל גדול בדינאמיקה בין הועדות השונות. הגם ובכולן אחוז האקדמאים המוזמנים מקרב עובדי משרדי הממשלה משמעותי, הוא משתנה מאוד (וגם לא תמיד הרכיב הכי משמעותי) – כ-60% בועדה למאבק בנגעי הסמים והאלכוהול, למשל; בהשוואה לכ-30% בועדה לזכויות הילד.

אז מה ה"אסטרטגיה למקסום השפעה" על ועדה, על פי המדד הזה? ב-6 מתוך 9 הועדות שזימנו לפחות 20 אקדמאים בשנה האחרונה, אחת משלוש הקבוצות הנ"ל היוותה 50% או יותר מכלל האקדמאים שזומנו לועדה: בועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי ובועדה לזכויות הילד רוב האקדמאים שזומנו הגיעו מטעם עמותה/מכון מחקר; ובועדה לענייני ביקורת המדינה, ועדת הפנים והגנת הסביבה, בועדה למאבק בנגעי הסמים והאלכוהול, ובועדת העבודה הרווחה והבריאות רוב האקדמאים שזומנו הגיעו מתוקף תפקיד רשמי במשרדי הממשלה. אגב, בועדת הכלכלה מדובר בכמעט 50-50 בין שני הטעמים הללו לזימון.

ומה לגבי המוסדות והחוגים מהם מגיעים חוקרים מתוקף תפקידם האקדמי (ולא מתוקף תפקיד ממשלתי רשמי או תפקיד בעמותה כלשהי)? כאן יש תופעה ברורה של "זנב ארוך": מרוב המוסדות זומנו אקדמאי אחד או שניים. רק משבעה מוסדות זומנו 4 אקדמאים ומעלה. מהאוניברסיטה העברית (מקום ראשון) זומנו 24 אקדמאים, ומאוניברסיטת בר-אילן בן-גוריון (מקום שני) זומנו 9 אקדמאים – פחות מחצי.

institute and gender

—-[עדכון, 10.11, הערה מחכימה של ד"ר גלעד רביד:]

כדאי גם להסתכל על מספר הישיבות השונות בהם השתתפו אנשי אקדמיה. ניתן לראות שאומנם 9 אנשים מבן גוריון הוזמנו אך זה כי הם הולכים בחבורות הם השתתפו בשלוש ישיבות שונות (6 אנשים הגיעו לועדת המדע לדיון מיוחד על יום הרובוטים). בהסתכלות כזאת רואים את ההשפעה המרכזית של האוניברסיטה העברית והמרכז הבין תחומי. במקום השלישי נמצא הטכניון והמכללה האקדמית אשקלון (ייתכן וזה נובע מכך ש יו"ר ועד ראשי המכללות והמנכ"ל הם מהאקדמית אשקלון).

—–

בבחינת החוגים מהם הגיעו האקדמאים (יצוין כי יש אקדמאים שהגיעו מטעם מוסד מסוים אך שלא מטעם אף חוג – בעיקר מהנהלת האוניברסיטה בדיונים אודות תנאי העסקה באקדמיה וכו') ניכרת בולטות גבוהה למדעי החברה – כשליש מכל האקדמאים שזומנו מתוקף תפקידם האקדמי ב-2015 הגיעו מחוג זה!

faculty and gender

סיכום

בדומה למחקר של ה-LSE, גם מניתוח הנתונים הנ"ל ניתן לראות "הטייה" של הכנסת בהתבססות בעיקר על האוניברסיטה העברית (ככל הנראה בין היתר בשל המיקום הגיאוגרפי), ואחוז ניכר של אקדמאים מתחום מדעי החברה שמזומנים מתוקף מחקרם המקצועי (מהמחלקה לגיאוגרפיה , דרך סוציולוגיה, ועד פוליטיקה ומדיניות של מידע).

בעוד שנראה שעיקר ההשפעה של אקדמאים על פעילות הכנסת/המדינה היא "מבפנים" (מתוך משרדי הממשלה), ניכרת השפעה לא מבוטלת גם מתוך עמותות חיצוניות שפועלות בתחומי המגזר השלישי, וגם להשפעה ישירה מתוקף מומחיותם המחקרית.

אדרבא, נראה שהדינאמיקה של השפעת האקדמיה על התנהלות הכנסת משתנה בין התחומים השונים (כפי שבאים לידי ביטוי בועדות השונות הפועלות בכנסת), וכי דווקא בתחומים המשיקים למדעי הרוח ניתן המקום המשמעותי ביותר להשפעה ישירה של חוקרים מתוקף מומחיותם האקדמית (ולא מתוקף פעילותם במשרדי הממשלה עצמם או פעלתנותם במגזר השלישי).

במובן הזה, ניתן לראות לדעתי כיוון אמפירי ראשון לשאלת תרומתם של מדעי החברה לחברה הישראלית כיום (וכנגזרת מכך גם כיוונים לדרכי פעולה בכל הנוגע לחלוקת משאבים באקדמיה) בנתונים הנ"ל.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 6 תגובות

MIFLAGABOOK – מה שהדמוקרטיה הישראלית צריכה (בין היתר) זה עוד רשת חברתית

אחד הנושאים הכי מעניינים בתחום התקשורת הפוליטית כיום, לדעתי, הוא ההשפעה של האינטרנט והמדיה החברתית על הקשר שבין הציבור לבין הממשלה ונבחריו האחרים.

בפוסט הזה אנסה לטעון שהפוטנציאל בתחום הזה במערכת הפוליטית הישראלית נמצא בתתניצול ושיש הרבה מה להרוויח בתחום – למדינה, למפלגות, לארגוני החברה האזרחית, ולמגזר העסקי. זאת, ע"י הקמת רשת חברתית מקוונת שתאפשר קשר בין חברי מפלגה.

הקשר בין הציבור לבין נבחריו

השאלה המכוננת של הדיון הזה, בעצם, היא השאלה למי, אם בכלל, חשוב הקשר בין הציבור לבין פוליטיקאים בישראל כיום (החלק הזה הולך להיות מושפע מאוד מרעיונות של ד"ר הני זבידה בנושא, לפחות כפי שהבנתי אותם). על פניו זו שאלה טריוויאלית במדינה דמוקרטית (“לכולם!”), אבל כשמסתכלים על הנתונים מעבר למודלים התיאורטיים שיש לנו בראש אפשר לראות שבהחלט יש אתגרים לגישה הזאת.

מפלגות בכנסת ה-20

המקום הראשון שכדאי להסתכל עליו הוא המוסד הבסיסי שמשמש באופן מסורתי כמקשר בין הציבור לבין נבחריו – המפלגה. בעוד שיש הרבה דרכים לאפיין מפלגה, תהליך בחירת מועמדי המפלגה לכנסת הוא אחד התהליכים הקריטיים במפלגה, וככזה יכול לשמש כמבחן לא רע לאפיון מפלגה.

כמו שאלמר שטשניידר ציין ב-1942 “אופיו של תהליך המינוי קובע את אופיה של המפלגה; מי שממנה מועמדים מטעם המפלגה הוא בעליה של המפלגה. לפיכך זוהי אחת הנקודות הטובות ביותר לבחינת חלוקת הכח בתוך מפלגה" (תרגום חופשי).

אז מה אפשר להגיד על אופיין של המפלגות בישראל כיום? בכנסת ה-20 יש 10 רשימות שמורכבות מ-15 מפלגות: הליכוד, המחנה הציוני (העבודה והתנועה), הרשימה המשותפת (חד"ש, בל"ד, רע"ם, תע"ל), יש עתיד, כולנו, הבית היהודי (מפד”ל והאיחוד הלאומיתקומה, ש"ס, ישראל ביתנו, יהדות התורה, מרצ.

מתוכן בשלוש מפלגות (הליכוד, העבודה, מפד"ל – 55 ח”כים) הונהגו בבחירות האחרונות פריימריז פתוחים (כל מתפקד למפלגה יכול להשתתף בבחירת רשימת מועמדיה לכנסת); בשש (מרצ, חד"ש, בל"ד, רע"ם, תע"ל, האיחוד הלאומיתקומה – 20 ח”כים) הונהגו פריימריז סגורים (קיים מנגנון מפלגתי שבוחר את רשימת מועמדי המפלגה לכנסת – “הועידה"/”המרכז" – והחברים בו נבחרים, בין היתר, על ידי כלל מתפקדי המפלגה); ובשש מפלגות (יש עתיד, כולנו, ש”ס, ישראל ביתנו, יהדות התורה, התנועה – 45 ח”כים) המתמודדים מטעם המפלגה לכנסת נבחרו על ידי ועדה מצומצמת של אנשים (שלא נבחרה על ידי מתפקדי המפלגה).

כלומר: 45 ח"כים, כ-40% מחברי הכנסת, נבחרו בלי שיתקיים שום מנגנון שאמור לשמר תלות פרסונאלית שלהם בציבור הרחב להמשך הקריירה הפוליטית שלהם. אליהם ניתן להוסיף גם ח"כים שנכנסו כמקומות משוריינים (בליכוד – בני בגין וד"ר ענת ברקו; במפד"ל – ינון מגל); וח"כים שנבחרו ע"י מרכז מפלגה בלבד, ועל כן בהחלט קיים להם אינטרס לשמור על קשר עם חברי המרכז ועם חברי מרכז פוטנציאליים, אך לא עם "הציבור הרחב". סך הכל מדובר ב-68 ח"כים, כ-56% מחברי הכנסת.

כלומר: למעלה מ-50% מהבוחרים בבחירות האחרונות החליטו לתת את קולם לנבחרים שאין מנגנון פוליטי ממוסד שיתגמל אותם פרסונאלית על קשר עם הציבור הרחב. לזה אפשר לצרף את הרושם שלמרות יוזמות דוגמת "מתפקדים!לא מוכרת מגמה משמעותית של התפקדות בשנים האחרונות.

האם זה אומר שלציבור הבוחרים לא חשוב לשמור על קשר עם פוליטיקאים? בבחינת "סומכים עליהם שיעשו את העבודה” בלי שרוצים קשר איתם מעבר לכך?

קשרי הציבור ונבחריו במדיה החדשים: צד הביקוש

מרפרוף על סטאטוסים של ח"כים בפייסבוק/טוויטר (פרויקט "כיכר המדינה" של "הסדנא לידע ציבורית" מקל על עריכת מעקב שיטתי שכזה) אפשר לראות בקלות שרוב השימוש שח"כים עושים בפלטפורמות האלו הוא Top-Down, כלומר: הפצת מידע/קריאות לפעולה מהח"כים אל הציבור. הרושם הזה עקבי עם ממצאים של מחקרים שהתבצעו בתחום בהרבה דמוקרטיות מערביות (יש ספר מגניב שסוקר את הנושא, למי שמעוניין)

אבל מהצד השני, נראה די ברור שהציבור רוצה גם קשר אחר – לשאול שאלות, להציע הצעות, להחוות דעה. אפשר לראות את זה בוולים של פוליטיקאים שלא חסמו אפשרות לכתוב להם באופן חופשי על הוול. אפשר לראות את זה גם בקבוצות הווטסאפ של טל שניידר וברצון של אנשים לשוחח עם ח”כים שם, בצ'אטים לקראת הבחירות שהתנהלו ב"הארץ" ובפייסבוק, וכו'.

תהיה הסיבה אשר תהיה, נראה שה"ויתור" על מנגנונים מפלגתיים לא מלווה דווקא באדישות לרעיון הקשר עם נבחרי הציבור (ולא בכדי הקישורים לעיל מפנים לצ'אטים עם חה"כ משה גפני מ"יהדות התורה" ועם חה"כ יאיר לפיד מ"יש עתיד) – ובמקומו דווקא ניתן לזהות עלייה בניסיון לרתום אמצעי מדיה חדשים לקשר זה.

ואיפה שיש ביקוש, כמובן שיש מקום ליוזמות שתנסנה לענות עליו.

יוזמות קיימות בתחום: צד ההיצע

עד כה נתקלתי בשתי יוזמות שמנסות להתמודד עם הסוגיה הזו: EzGov היא אפליקציה של "המרכז להעצמת האזרח" שמקלה על התעדכנות בהחלטות הממשלה והכנסת; וepart היא יוזמה שמקלה על שליחת אימיילים לח"כים בנושאים שעל סדר היום בכנסת.

שתיהן מגניבות מאוד, אבל הבעייה איתן (בעיניי) היא שהן מנסות לתת פתרון טכנולוגיגרידא לסוגיה שהיא במובנים רבים תהליכית. במה עוזרת ההתעדכנות בהחלטות הממשלה אם אין מה לעשות עם הידע הזה? למה לשלוח לח"כים מייל אם אין סיבה להאמין שהם באמת קוראים/מושפעים ממנו?

זאת, בהשוואה לקבוצות הווטסאפ של טל שניידר או צ'אטים לקראת הבחירות שם אכן מתקבלות תשובות על שאלות שמועלות על ידי הגולשים – בגלל שקיימת תועלת לפוליטיקאים במענה כזה (בדגש על חשיפה במועדים שחשובים להם – לקראת בחירות, לקראת פריימריז, וכו').

באופן דומה אפשרות לראות את השימוש שהנשיא אובאמה עשה בשירות Quora (שירות שאלות ותשובות) כדי לענות לשאלות של גולשים בנוגע לעסקת הגרעין עם איראן, ולתכניות ביטוח הבריאות שקידם – במועדים בהם רצה להפעיל לחץ ציבורי על חברי קונגרס.

אז מה חסר?

היוזמה המתבקשת, להבנתי, היא יוזמה שמשלבת בין טכנולוגיית רשתות חברתיות לבין מנגנונים מפלגתיים או כמומפלגתיים.

באתר "מתפקדים!” הקישור "התפקדתי. מה עכשיו?מוביל לרשימה של קבוצות שפועלות כקבוצות לובי בתוך מפלגות קיימות. מהתיאור שלהן ניתן לראות שהמודל שהן מציעות, בעקרון, הוא לשמש כגורם מתווך בין המתפקד ובין המועמדים בפריימריז המפלגתיים.

מודל חלופי, שלדעתי הולם יותר את העת הנוכחית, יהיה רשת חברתית שתאפשר קשר רציף ושוטף בין חברי מפלגה לבין מתמודדים בפריימריז. זה מודל חלופי שגם רותם את טכנולוגיית התקשורת הקיימת בכדי לאפשר את הקשר בין הציבור לנבחריו, באופן בו נראה שהציבור ממילא רוצה לקיים אותו; ומאידך גם בונה על מארג האינטרסים הקיים של חברי ציבור להיות צד פעיל בשיח שכזה (מה הסיכוי, להערכתך, שגם ברשת כזו פוליטיקאים יחסמו את האפשרות לכתוב להם על הוול / לשאול אותם שאלה? לא יענו למייל? וכו').

רשת שכזו, להבנתי, היא אינטרס משותף של המגזר העסקי (בהנחה שהיתרון היחסי להקמתה נמצא שם, ושריכוז המידע שנוצר מרשת שכזו יאפשר לכל הפחות שיווק ממוקד שיהיה מבוקש על ידי גורמים שונים בזמן בחירות וכו' – בדומה למודלים המוכרים של פייסבוק, טוויטר, וכו') של ארגוני החברה האזרחית (שירוויחו פלטפורמה חדשה לפעילות אפקטיבית יותר), של המפלגות (שתרווחנה מתפקדים חדשים, ו"היגיון פעולה" חדש ומותאם לרוח הזמן בנוגע לאופן הקישור בין נבחרי הציבור והמתפקדים – גם עבור מפלגות שציבור בוחריהן היום לא עושה שימוש ברשתות חברתיות), ושל המדינה (שתרוויח התנהלות דמוקרטית יעילה יותר, ומעורבות ציבורית גדולה יותר בניהולה והתנהלותה. זאת, בהנחה שתהיה רגולציה כלשהי על הרשת כדי להבטיח גם את התועלת הזו).

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות