מחשבות ביום העצמאות, 2016

יום העצמאות הוא תמיד הזדמנות טובה לדיונים על אופיה הרצוי של ישראל. "לאן בעצם אנחנו רוצים להגיע?" ו"איפה אנחנו עומדים ביחס לכך?".

השנה, על רקע התבטאות סגן הרמטכ"ל והשיח שהיא עוררה בנוגע לתהליכי עומק בחברה, נראה שיש הצדקה מיוחדת לחזור ולשאול את השאלות האלו. האם באמת אפשר לזהות בישראל היום תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בשנות ה-20-40? האם החברה הישראלית הופכת להיות פחות דמוקרטית? פחות סובלנית לאחר? יותר אלימה?

יהודית ודמוקרטית

יום העצמאות הוא גם תירוץ טוב לחזור ולקרוא במגילת העצמאות – מהטקסטים הבודדים שאשכרה עברו תהליך קנוניזציה בפוליטיקה הישראלית.

בניגוד לאיזו מיסקונספציה שנראה שקנתה לה אחיזה, מגילת העצמאות לא כוננה את ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית". היא כוננה אותה כמדינה יהודית (ביטוי שמופיע במגילה 5 פעמים), ולמרות שהיא משתיתה את המדינה על יסודות הצדק והחירות המילה "דמוקרטיה" לא מופיעה במגילה אפילו פעם אחת.

ואין להקל בכך ראש, זה לא משהו שקרה במקרה או בטעות. למעשה, כפי שאפשר לראות יפה במחקר של יורם שחר בנושא – טיוטה מוקדמת של המגילה (הצעת ברנזון) ביקשה להכריז על הקמת "מדינה יהודית חפשית, עצמאית ודמוקרטית". היעדר ההתייחסות לדמוקרטיה בהכרזת העצמאות קרתה לאור החלטה מודעת להסיר את המילה הזו מהמגילה (דבר שאפילו נדון בישיבת מפ"ם ביום ההכרזה).

למעשה, ההופעה הראשונה בחקיקה של משהו שדומה לנוסחת "יהודית ודמוקרטית" קרתה כ-40 שנה מאוחר יותר, ב-1985, והביטוי המפורש עצמו מופיע לראשונה רק בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משנת 1992. החוק הוא שאפשר לבג"צ לפרש את "המהפכה החוקתית" ולמעשה היווה אבן דרך משמעותית הן בפיסה והן בפרקטיקה של דמוקרטיותה של המדינה.

האם ב-25 השנה (כמעט) שעברו מאז החברה הישראלית "חזרה בה" מההתקדמות הזו? האם תפיסת חשיבות הדמוקרטיה בישראל במגמת ירידה?

אחת השאלות החוזרות מאז 2010 במסגרת הסקר השנתי של "המכון הישראלי לדמוקרטיה" (למרואיינים היהודים) היא "ישראל מוגדרת גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית. אישית, איזה חלק מההגדרה הזו חשוב לך יותר?". המגמה ב-5 השנים האחרונות מפתיעה:

יהודית או דמוקרטית.jpg

תופעה ברורה אחת היא הירידה המשמעותית בשיעור האנשים שמגדירים את שני חלקי ההגדרה כחשובים באותה המידה – מ-48% בשנת 2010 ל-27% בלבד בשנת 2015. הדבר מעיד על כך, לדעתי, שחלקי המשוואה נתפסים כפחות ברי יישוב זה עם זה.

אבל הדבר המפתיע יותר, לפחות למי ששותף לתחושות סגן הרמטכ"ל, הוא שהעלייה בשיעור האנשים שמגדירים את אופיה היהודי של המדינה כחשוב להם יותר מאופייה הדמוקרטי היא די זניחה – מ-32.4% בשנת 2010 ל-36.6% בשנת 2015.

דווקא שיעור האנשים שמגדירים את אופיה הדמוקרטי של המדינה כחשוב להם יותר מאופייה היהודי הוא זה שיותר מהכפיל(!) את עצמו בשנים האלו – מ-17% בשנת 2010 ל-35% בשנת 2015.

האחר הוא אני

אבל כמה הדברים באמת באים לידי ביטוי בפועל? למה בעצם אנשים מתכוונים כשהם מדברים על "דמוקרטיה" ועל "יהדות" בסקר הזה? הרי אין ספק שקורים דברים מטרידים ו"מעוררי חלחלה" בישראל היום: הצתת מחמד אבו ח'דיר, התבטאויות פוליטיקאים שמשוות בני אדם לסרטן, אלימות נגד ערבים ומפגיני שמאל יהודים, וכו'.

אך האם מדובר בתופעות חדשות במציאות הישראלית? לפחות ברמה האנקדוטלית אפשר למצוא דוגמאות לתופעות דומות, אם לא חמורות מכך, גם בשנים עברו במדינה. רשימה חלקית יכולה לכלול את כך שכדי לשבור את מחאת הימאים ב-1951 השלטון שלח קבוצות בריונים חמושים להכות את השובתים ואף גייס את ראשי המחאה למילואים כדי לשבור אותה; שערביי ישראל היו תחת שלטון צבאי עד 1966; שב-1951 במסגרת ההפגנות נגד המו"מ עם ממשלת גרמניה על השילומים רמת האלימות הגיעה עד לזריקת אבנים ופציעת חבר כנסת; שעמוס קינן ניסה להתנקש (כמה פעמים..) בשר התחבורה דוד פנקס ב-1952; את המחתרת היהודית בשנות השמונים; את פרשת קו 300; את הרצח של אמיל גרינצוויג ב-1983; את אירועי אוקטובר 2000; את רצח רבין; את ההתנתקות (כנראה האקט הממוסד האלים ביותר של המדינה נגד אזרחיה בעשורים האחרונים); ועוד.

ברמה התרבותית מספיק לראות סרטי מתיחות ישראליים משנות השמונים כדי לראות שהשיח האלים הסקסיסטי והפוגעני של היום הוא כלום לעומת מה שנחשב לא רק לסטנדרט אלא אף לבידור לפני שלושים שנה.

הראיות האנקדוטליות האלו מרמזות על כך שכלל לא בטוח שהחברה הישראלית הופכת להיות פחות דמוקרטית, פחות סובלנית, או יותר אלימה. זה לא שאין בה תופעות כאלו, אלא להפך – זה שתמיד היו, וכנראה שבעבר היו יותר מהיום.

ובכל זאת?

אבל האם ההתגייסות הרחבה, למשל, לתמיכה בדוד הנחלאווי ובאלאור עזריה – כנגד עמדת ראשי מערכת הביטחון – לא מעידה על שינויים שכאלו? האם ניתן למצוא אירועים מקבילים לכך בעבר הישראלי? אם החברה הופכת להיות יותר תומכת בדמוקרטיה ופחות אלימה – על מה מבוססת תחושת הטרדה?

אין ספק שהחברה הישראלית עוברת שינויים משמעותיים. ההסבר למגמות אלו, להבנתי, נוגע לשינויים הנוגעים לאליטות בישראל: הן ליחסים בתוך האליטות (כגון עלייה של אליטות חדשות) והן ליחס החברתי הכלי לעצם קיומן של אליטות כאלו.

חלק מהשינויים הם תולדה של נסיבות לוקאליות כמו שינויים דמוגרפיים חלקם הם בעצם חלק ממגמה עולמית שהיא תולדה, למשל, של טכנולוגיות תקשורת חדשות כמו רשתות חברתיות והשפעתן על השיח הפוליטי. מספיק לקרוא את המאמר שאנדרו סאליבן פרסם בעקבות זכיית טראמפ במועמדות הרפובליקנית – מאמר שרצוף בתמות שמוכרות ממחוותינו כמו "הדמוקרטיה עומדת בפני סכנה" ו"גנבו לנו את המדינה" – כדי לקבל המחשה לכך.

השכיחות הגוברת בספרות הישראלית בהתייחסות לאליטות מסוגים שונים ממחישה גם היא את הערעור החברתי על סמכויות אלו.

אליטההאליטה ה

אציע, אם כן, שהתופעה החדשה אינה גילויי אלימות / היעדר סובלנות / וכו' – אלא שחיקה במנגנונים החברתיים להתמודדות איתם ולברר מה נכון ולגיטימי ומה לא. הכח הזה עובר, כך נראה, מהמיעוט להמון – ובאליטה, כמו תמיד, יש מי שמפחד מאותו ההמון.

בשורה התחתונה – ההלנה על מגמות בחברה הישראלית היא אמצעי רטורי שנועד להעביר את המסר "אי אפשר לנוח על זרי הדפנה – צריך להמשיך במאמץ אקטיבי ומודע לנסות לשפר את החברה שאנחנו חיים בה". אנחנו צריכים לחשוב באופן יסודי "על איך אנחנו, כאן ועכשיו, נוהגים בגר, ביתום ובאלמנה, ובאלו שדומים להם".

כ"קריאת קרב" ההצבעה על תופעות מטרידות והצגתן כחלק מתהליכים מתמשכים – לא צריכה להיות מדויקת, היא צריכה להיות אפקטיבית. בסופו של דבר, השאלה כמה אנלוגיה או אבחנה היסטורית מסוימת היא מוצלחת זאת שאלה משנית. השאלה החשובה יותר שכדאי שכל אחד ישראל את עצמו היא האם אכן יש דברים מעוררי דאגה בחברה ובפוליטיקה הישראלית. ואם כן – מה עשית לגביהם?

חג עצמאות שמח!

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

(קצת) על האסתטיקה של הפוליטיקה, ו(בעיקר על )אמנות הגליץ' כמתודולוגיה

לפני כחודשיים גוגל הכריזה על פתיחת ה-API של שירות Vision שלה לציבור הרחב. המשמעות היא שעכשיו כל מי שרוצה יכול להשתמש במנוע זיהוי התמונות של גוגל לשימושו. בין הפיצ'רים שה-API מציע: חילוץ טקסט מתמונה (OCR), זיהוי רגשות בפרצופים בתמונות, זיהוי תוכן בלתי הולם בתמונות, וכו'.

עניין אותי לשחק קצת עם ה-API, והחלטתי להתרכז בפיצ'ר הבסיסי שלו: זיהוי תוכן בתמונות. הרעיון הוא שבגדול אפשר לבדוק כל תמונה מול המנוע של "גוגל תמונות", ולקבל בחזרה "תגיות" אוטומאטיות לתמונות. ואכן – מעלים תמונה של חתול, ומקבלים את התגיות "חתול" ו"חיית מחמד" וכו'. כיף גדול.

כחובב של תחום מחקרי תקשורת פוליטית החלטתי לערוך את הבדיקה הבאה:

1. להוריד את 100 התמונות האחרונות מדפי הפייסבוק של מפלגת העבודה ושל מפלגת הליכוד (נעשה באמצעות Bulk Image Downloader)

2. לכתוב קוד שמחלץ את התגיות האוטומאטיות שגוגל מזהה עבור כל תמונה ומבנה אותן בצורה נוחה לניתוח (הקוד זמין ב-Github שלי)

3. לבחון אילו תגיות מאפיינות באופן מובהק מפלגה אחת יותר מהשנייה, לתת לכך פרשנות והסבר, וכו'.

הרבה כבר נכתב על הקשר בין אסתטיקה ופוליטיקה, ועל פניו נשמע לי שה-API החדש מאפשר למכן הרבה מהתהליך של "כתיבת סמינריון" על דימויים שונים בפוליטיקה הישראלית וכיוצא בזה (ואני בטוח שבכל סמסטר נכתבים מספר סמינריונים בשטאנץ כזה).

אבל אז הגיע שלב ההוצאה לפועל של התכנית.

גוגל הצליחה לחלץ 149 תגיות לתמונות שהעליתי. מסתבר שחלק מהדברים שגוגל זיהה בתמונות הם באמת straight-forward דברים שיש בתמונות. כך, למשל, אפשר להגיד, ששתי המפלגות העלו כמות יחסית דומה של תמונות בהן בולט בעיקר אדם אחד (התגית person) עם 29 תמונות ל"ליכוד" ו-26 ל"עבודה"; אבל מפלגת העבודה העלתה משמעותית יותר תמונות של "קהל אנשים" (תגית crowd): 13 ל"עבודה" בהשוואה ל-2 ל"ליכוד".

אפשר גם להגיד ששתי המפלגות העלו כמות יחסית דומה של תמונות של "כנס" (convention 13): ל"עבודה" ו-10 ל"ליכוד". כל אחת מהן גם העלתה 2 תמונות שכוללות ילדים (child).

אבל יש כמה דברים שגוגל לא הצליח לראות בתמונות. למשל, לא עלתה אף תגית שקשורה בפוליטיקה או בישראל או בציונות וכו'. שזה ניחא.

החלק המעניין באמת, בעיניי, הוא הגליצ'ים שיצאו לגוגל בנסיון לזהות את התמונה. אמנות גליץ'יצירות שמבוססת על האסתטיקה שב"באגים" דיגיטליים או אנאלוגיים קיימת כבר כמה עשרות שנים. אבל האם יש ערך בגליץ' גם כמתודולוגיה לבחינה של אסתטיקה של דימוים?

כאמור, גוגל לא זיהה אף אחת מהתמונות כתמונה של "פוליטיקאי". אבל הוא כן זיהה חלק מהתמונות כתמונות של "אנשי עסקים" (businessperson) ושל "כנס אקדמי" (academic conference).

כדי לעשות sanity-check לתוצאות התבוננתי בתמונות. פתאום היה בזה משהו הגיוני. גם דימויים שקשורים לעולם העסקים ולעולם האקדמי נסובים סביב דמויות בלבוש רשמי, שולחנות דיונים, נאומים וקתדרות, וכו'.

אבל למה רוב התמונות שזכו לתגית "אנשי עסקים" היו של "הליכוד" (9 בהשוואה ל-5) ותמונות "כנס אקדמי" היו של "העבודה" (22 בהשוואה ל-14)?

האם משהו באסתטיקה של תמונות הליכוד "עסקי" יותר? משהו באסתטיקה של תמונות העבודה "אקדמי" יותר?

הליכוד – אסתטיקה של אנשי עסקים? – אילוסטרציה

העבודה – אסתטיקה של כנס אקדמי? – אילוסטרציה

בחוויה שלי, כשגוגל מציג את זה ככה – אז פתאום נראה שכן.

אני לא יודע אם ניתוח איכותני של מישהו היה יכול להיות משכנע באותה המידה כמו שפרספקטיבה של מחשב יכולה. בטח כשמדובר באלגוריתם בעל קרדיט כמו גוגל תמונות – קשה שלא לקבל אותו כסוגשל סמכות לעניין. ואם הוא אומר ש-9 מהתמונות של מפלגת העבודה מזכירות לו תמונות של חברת תעופה (airline) – אז המבט הבא על התמונה של עומר ברלב ישר מלווה במחשבה של "כן, אני מניח שהוא באמת נראה כמו טייס או משהו …”

12670251_1252477224766467_522172482678397491_n

ד"ר צבי לניר דיבר על הצורך בפיתוח אינטליגנציית "מסגור מחדש" (reframing) – המאפשרת להתבונן על אותם הדברים מזוויות חדשות ולאמץ פרשנות נוספת אודותם. העובדה שמנועי למידת המכונה של גוגל מאפשרים לגוגל לבסס "אסוסיאציה" על דימויים, והפער (גליץ') שבין האסוסיאציה הגוגלית לזו שלנו יוצרים הזדמנות מעולה לחווית אינסטנט של "מסגור מחדש".

במצב הנוכחי התבססות על הגליץ' של זיהוי התמונות זו שיטה מתודולוגית מעניינת ומרחיבת גבולות לבחינת אסתטיקה של דברים – הגם ואני מניח שהמגמה תהיה לנסות למזער את הגליצ'ים האלו ולטייב את תגיות גוגל כך שהן תוכלנה להגיד למשתמש רק את מה שהוא רוצה לשמוע, את "המובן מאליו".

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים | 5 תגובות

immigrant song

הפוסט הזה הוא למעשה שחזור+עדכון של עבודה שהכנתי במסגרת התואר הראשון לפני כעשור (שמע ישראל) בנוגע למאזן ההגירה בישראליצא לי להעלות אותה לאחרונה במסגרת כמה שיחות, ואני חושב שהממצאים שלה מעניינים גם אם לא מקבלים את ההסברים שאני נותן להם.

מה הקטע?

הרעיון הבסיסי הוא שמשלל סיבות קשה למצוא נתונים רשמיים בנוגע להיקף העלייה (מסתבר שקל) והירידה מהארץ, אבל שתכלס די פשוט לחשב אותם (או ליתר דיוק את המאזן ביניהם) על בסיס נתונים שכן מתפרסמים.

כל מה שצריך זה לקבל את הרעיון שהאוכלוסיה בשנה X = לאוכלוסיה בשנה הקודמת + מספר הלידות – מספר הפטירות + מספר העולים – מספר היורדים. בגלל שכל יתר הנתונים ברי אחזור מאתר הלמ"ס, בחישוב מאוד פשוט אפשר להגיע למאזן ההגירה (מספר העולים – מספר היורדים) באותה השנה.

בגלל שמאזן ההגירה משקף, בין היתר, נסיבות חברתיות ופוליטיות מצאתי לנכון להפריד בין הנתונים הנוגעים לאוכלוסיה היהודית והלאיהודית בנתוני הלמ"ס (יצוין כי הנתונים בנוגע לאוכלוסיה הלאיהודית חלקיים יותר, אך נראה שלא באופן דראסטי).

אז איך נראה מאזן ההגירה של ישראל לאורך השנים?

ככה:

balance

בממוצע לאורך השנים עולים לישראל כמעט 32 אלף יהודים יותר מאשר יורדים ממנה. אם מתעלמים מארבע שנות השיא של המאזן (1950, 1951 – בעיקר עליה מעיראק וממרוקו; 1990, 1991 – ממבריה”מ) עדיין מדובר על ממוצע חיובי של כ-22 אלף בשנה.

בנוגע לאוכלוסיה הלאיהודית מדובר על מאזן חיובי של כ-5-7 אלף לאיהודים בשנה (כאמור – זאת בהתבסס על נתונים חלקיים), כאשר שנת השיא היא 1967 (סיפוח מזרח ירושלים ורמה"ג).

אפשר כמובן להצביע על שלל תופעות מעניינות בגרף, למשל שיא של למעלה מעשור במאזן ההגירה בשנת 2008 (ברקע דיווחים על "שפל שלא היה כדוגמתו" במספר העולים); ההשפעות של מלחמות ישראל על מאזן ההגירה (עליה חדה אחרי מלחמת ששת הימים, ירידה חדה באותה המידה אחרי מלחמת יום כיפור, וכו').

אבל הנקודה שהותירה עלי את הרושם הכי עז נוגעת דווקא לשנים בהן מאזן ההגירה מישראל היה שלילי, היינו: יותר יורדים מעולים.

יש רק 6 שנים כאלו בהיסטוריה של ישראל: 1953, 1981, 1983, 1985, 1986, 1988.

1953 מפתיעה בעיקר בשל הניגוד למול מה שנכנס (לתחושתי) לזכרון הקולקטיבי בנוגע לשנות החמישים שנות עלייה המונית וקליטת עליה וכו' – אבל למעשה ניתן לראות שלא רק שבשנים 1952-1954 היה שפל יחסי במאזן ההגירה; למעשה מספר היורדים היה גדול מאוד גם הוא (מה שמעלה שאלות בנוגע לטיב קליטת העלייה וכו').

וכמובן שגם העובדה שהיו יותר יורדים מאשר עולים לאורך כמחצית משנות השמונים – שנים ספורות, אגב, אחרי נאום "נפולת של נמושות" של רבין ביום העצמאות 1976 – אומרת דרשני.

ההסבר האינטואיטיבי לכך, בעיניי, נוגע למצב הכלכלי שנים אלו הן שנים של משבר כלכלי חמור ושל שיאי אינפלציה. הסבר זה כמובן "תופס" גם בנוגע לשנות החמישים (משטר הצנע) ועשוי להסביר את מאזן ההגירה לישראל אז, חרף העלייה ההמונית.

סיכום

כנראה שאפשר למצוא הרבה הסברים לתופעות הנ"ל במאזן ההגירה לישראל לאורך השנים.

אבל לדעתי יש משהו קוסם בפשטות של ההסבר שאני מנסה להציע כאן. טענתי, בבוטות, היא שהמצב הכלכלי הוא הגורם העיקרי בראייה היסטרית שגורם לתופעת ירידה גדולה, ובמקביל מהווה מעכב לעלייה.

במובן מסוים אפשר לראות בכך עדות היסטורית להלכי רוח בסגנון "עולים לברלין" בישראל כבר משנותיה הראשונות. אם לקבל את ההסבר הזה, הרי שהדבר מעיד על החשיבות של כלכלה עבור החוסן הלאומי ו"החיים עצמם" – במובן זה אף יותר מסביבת הביטחון. 

אם זו אכן עדות לסדר עדיפויות ציבורי, הרי שלא ניתן להתעלם מהיבט זה, למשל, במסגרת דיוני התקציב השונים.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

השפעת האקדמיה על הכנסת: בעיקר "שינוי מבפנים" או מתוך המגזר השלישי. השפעה ישירה – כ-33% ממדעי החברה.

לפני בערך שנה וחצי כתבתי על החשיבות שבניסיון אמפירי להבין "מה מדעי הרוח והחברה נתנו לחברה הישראלית בזמן האחרון" (ריפררתי בזמנו למונת'י פייטון, ועכשיו זה דווקא מזכיר לי יותר את אדי מרפי).

בתור מישהו שמתעניין בתחומי המחקר האלו, וחושב להמשיך בהם במסלולים פורמאליים, זו שאלה שמעסיקה אותי לא מעט. לפני חושד בערך נתקלתי בפוסט בבלוג של מדעי המדינה ב-LSE שמתמצת ממצאים של מחקר שבדק את הקשר בין האקדמיה והפרלמנט בבריטניה.

המחקר, שהתבסס על מקרי בוחן שנוגעים למשאלהעם בבריטניה בנוגע לחברות באיחוד האירופי, מצא ש-45% ממקרי הבוחן שנשלחו לצורך כך על ידי אוניברסיטאות בבריטניה הגיעו מתחום מדעי החברה (ובעיקר מאוניברסיטאות לונדוניות).

אז החלטתי לערוך בדיקה דומה (מצומצמת בהרבה, מטבע הדברים) כדי לנסות להבין מה מאפייני השפעת האקדמיה הישראלית על הכנסת?

מתודולוגיה

בהיעדר מקבילה למקרי הבוחן של ה-LSE, החלטתי לפנות לאתר כנסת פתוחה הנהדר של “הסדנא לידע ציבורי.

באמצעות ה-API של "כנסת פתוחה" הרצתי סקריפט שעובר על כל תמלילי ועדות הכנסת, ושם מחפש ברשימת המוזמנים אנשים שהופיעו עם התואר ד"ר או פרופ' (הקוד עצמו זמין כאן), ומחלץ את המידע עליהם לקובץ (זמין כאן אחרי קצת סידור ועיבוד).

ממצאים ומסקנות

מאז מרס 2010 (משם מתחילים הנתונים של "כנסת פתוחה") הוזמנו לועדות הכנסת בערך 6250 אקדמאים (כשאם אותו אקדמאי מוזמן לשתי ועדות זה כמובן נחשב פעמיים).

total_bycommittee

על פניו זה נשמע כמו מספר מפתיע מאוד. ממעבר על (חלק מ…)הפרוטוקולים עצמם ראיתי שבגדול אפשר לחלק את האקדמאים שמוזמנים לועדות הכנסת לשלוש קבוצות ע"פ השאלה "מתוקף מה" הם מזומנים:

קבוצה אחת היא אקדמאים שמוזמנים מתוקף המומחיות האקדמית שלהם גרידא (למשל: ד"ר ז'וזה גרינצוויג, מהחוג לחקלאות באוניברסיטה העברית, הוזמן להסביר לועדת המדע והטכנולוגיה על שינויי האקלים בעולם). בקבוצה הזו מניתי גם אקדמאים שמגיעים כדי להסביר על תנאי ההעסקה באוניברסיטאות, וכו'.

קבוצה שנייה היא אקדמאים שמוזמנים מתוקף פעילות פוליטית/ציבורית שהם מנסים לקדם – בין אם הם חברים בעמותה מסוימת, מכון מחקר מסוים, וכו' (למשל: ד"ר תהילה אלטשולר שהגיעה לדיון של ועדת חוק חוקה ומשפט בנוגע לחוק חופש המידע כדי לקחת חלק בשיח בנושא; ד”ר יצחק קדמן, מנכ”ל המועצה הלאומית לשלום הילד שמגיע לדיונים רבים של הועדה לזכויות הילד).

הקבוצה השלישית היא גורמים שמוזמנים מתוקף תפקידם הרשמי במדינת ישראל, שהם גם אקדמאים – במקרה או שלא במקרה (למשל: הוטרינר הראשי של משרד החקלאות שמגיע לדיון על תיקון חוק בתחום אחריותו).

בגלל שלא הצלחתי לחשוב על דרך אוטומאטית לסווג את האקדמאים לשלוש הקבוצות האלו, החלטתי לבצע את הסיווג באופן עצמאי (ולכן הלכתי רק על אקדמאים שזומנו בשנת 2015, והנתונים מכאן והלאה יתייחסו רק לשנה האחרונה).

בשנה זו זומנו לכנסת 412 אקדמאים, 553 פעם (שלא במפתיע שיאנית הזימונים היא ד”ר שירלי אברמי מנהלת מרכז המחקר והמידע של הכנסת ). כ-60% מהזימונים הם לגברים וכ-40% לנשים, בחלוקה הבאה לפי שלוש הקבוצות שהוגדרו לעיל:

reason and gender reason

החלוקה הזו בפני עצמה מאפשרת להתחיל לגבש תשובה לשאלת מאפייני ההשפעה האקדמית הישראלית על הכנסת. לצורך העניין (ובאופן די אינטואיטיבי, כמובן), נראה שאקדמאי שמעוניין למקסם את השפעתו על הכנסת צריך להעדיף אסטרטגיה של השתלבות במנגנונים הממשלתיים, במקום השני עליו להעדיף השתלבות בפעילות פוליטית חוץממשלתית, ובמקום האחרון פעילות אקדמית עצמאית ללא ניסיון לקידום פעילות פוליטית קונקרטית.

אך האם הדבר נכון בכל הועדות, או שמא דינאמיקת ההשפעה האקדמית על הכנסת משתנה בין תחומי מומחיות שונים? בחרתי לבדוק את השאלה הזו בנוגע לועדות שזימנו לפחות 20 אקדמאים במהלך שנת 2015:

reason by committee

כפי שניתן לראות בגרף, קיים הבדל גדול בדינאמיקה בין הועדות השונות. הגם ובכולן אחוז האקדמאים המוזמנים מקרב עובדי משרדי הממשלה משמעותי, הוא משתנה מאוד (וגם לא תמיד הרכיב הכי משמעותי) – כ-60% בועדה למאבק בנגעי הסמים והאלכוהול, למשל; בהשוואה לכ-30% בועדה לזכויות הילד.

אז מה ה"אסטרטגיה למקסום השפעה" על ועדה, על פי המדד הזה? ב-6 מתוך 9 הועדות שזימנו לפחות 20 אקדמאים בשנה האחרונה, אחת משלוש הקבוצות הנ"ל היוותה 50% או יותר מכלל האקדמאים שזומנו לועדה: בועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי ובועדה לזכויות הילד רוב האקדמאים שזומנו הגיעו מטעם עמותה/מכון מחקר; ובועדה לענייני ביקורת המדינה, ועדת הפנים והגנת הסביבה, בועדה למאבק בנגעי הסמים והאלכוהול, ובועדת העבודה הרווחה והבריאות רוב האקדמאים שזומנו הגיעו מתוקף תפקיד רשמי במשרדי הממשלה. אגב, בועדת הכלכלה מדובר בכמעט 50-50 בין שני הטעמים הללו לזימון.

ומה לגבי המוסדות והחוגים מהם מגיעים חוקרים מתוקף תפקידם האקדמי (ולא מתוקף תפקיד ממשלתי רשמי או תפקיד בעמותה כלשהי)? כאן יש תופעה ברורה של "זנב ארוך": מרוב המוסדות זומנו אקדמאי אחד או שניים. רק משבעה מוסדות זומנו 4 אקדמאים ומעלה. מהאוניברסיטה העברית (מקום ראשון) זומנו 24 אקדמאים, ומאוניברסיטת בר-אילן בן-גוריון (מקום שני) זומנו 9 אקדמאים – פחות מחצי.

institute and gender

—-[עדכון, 10.11, הערה מחכימה של ד"ר גלעד רביד:]

כדאי גם להסתכל על מספר הישיבות השונות בהם השתתפו אנשי אקדמיה. ניתן לראות שאומנם 9 אנשים מבן גוריון הוזמנו אך זה כי הם הולכים בחבורות הם השתתפו בשלוש ישיבות שונות (6 אנשים הגיעו לועדת המדע לדיון מיוחד על יום הרובוטים). בהסתכלות כזאת רואים את ההשפעה המרכזית של האוניברסיטה העברית והמרכז הבין תחומי. במקום השלישי נמצא הטכניון והמכללה האקדמית אשקלון (ייתכן וזה נובע מכך ש יו"ר ועד ראשי המכללות והמנכ"ל הם מהאקדמית אשקלון).

—–

בבחינת החוגים מהם הגיעו האקדמאים (יצוין כי יש אקדמאים שהגיעו מטעם מוסד מסוים אך שלא מטעם אף חוג – בעיקר מהנהלת האוניברסיטה בדיונים אודות תנאי העסקה באקדמיה וכו') ניכרת בולטות גבוהה למדעי החברה – כשליש מכל האקדמאים שזומנו מתוקף תפקידם האקדמי ב-2015 הגיעו מחוג זה!

faculty and gender

סיכום

בדומה למחקר של ה-LSE, גם מניתוח הנתונים הנ"ל ניתן לראות "הטייה" של הכנסת בהתבססות בעיקר על האוניברסיטה העברית (ככל הנראה בין היתר בשל המיקום הגיאוגרפי), ואחוז ניכר של אקדמאים מתחום מדעי החברה שמזומנים מתוקף מחקרם המקצועי (מהמחלקה לגיאוגרפיה , דרך סוציולוגיה, ועד פוליטיקה ומדיניות של מידע).

בעוד שנראה שעיקר ההשפעה של אקדמאים על פעילות הכנסת/המדינה היא "מבפנים" (מתוך משרדי הממשלה), ניכרת השפעה לא מבוטלת גם מתוך עמותות חיצוניות שפועלות בתחומי המגזר השלישי, וגם להשפעה ישירה מתוקף מומחיותם המחקרית.

אדרבא, נראה שהדינאמיקה של השפעת האקדמיה על התנהלות הכנסת משתנה בין התחומים השונים (כפי שבאים לידי ביטוי בועדות השונות הפועלות בכנסת), וכי דווקא בתחומים המשיקים למדעי הרוח ניתן המקום המשמעותי ביותר להשפעה ישירה של חוקרים מתוקף מומחיותם האקדמית (ולא מתוקף פעילותם במשרדי הממשלה עצמם או פעלתנותם במגזר השלישי).

במובן הזה, ניתן לראות לדעתי כיוון אמפירי ראשון לשאלת תרומתם של מדעי החברה לחברה הישראלית כיום (וכנגזרת מכך גם כיוונים לדרכי פעולה בכל הנוגע לחלוקת משאבים באקדמיה) בנתונים הנ"ל.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 6 תגובות

MIFLAGABOOK – מה שהדמוקרטיה הישראלית צריכה (בין היתר) זה עוד רשת חברתית

אחד הנושאים הכי מעניינים בתחום התקשורת הפוליטית כיום, לדעתי, הוא ההשפעה של האינטרנט והמדיה החברתית על הקשר שבין הציבור לבין הממשלה ונבחריו האחרים.

בפוסט הזה אנסה לטעון שהפוטנציאל בתחום הזה במערכת הפוליטית הישראלית נמצא בתתניצול ושיש הרבה מה להרוויח בתחום – למדינה, למפלגות, לארגוני החברה האזרחית, ולמגזר העסקי. זאת, ע"י הקמת רשת חברתית מקוונת שתאפשר קשר בין חברי מפלגה.

הקשר בין הציבור לבין נבחריו

השאלה המכוננת של הדיון הזה, בעצם, היא השאלה למי, אם בכלל, חשוב הקשר בין הציבור לבין פוליטיקאים בישראל כיום (החלק הזה הולך להיות מושפע מאוד מרעיונות של ד"ר הני זבידה בנושא, לפחות כפי שהבנתי אותם). על פניו זו שאלה טריוויאלית במדינה דמוקרטית (“לכולם!”), אבל כשמסתכלים על הנתונים מעבר למודלים התיאורטיים שיש לנו בראש אפשר לראות שבהחלט יש אתגרים לגישה הזאת.

מפלגות בכנסת ה-20

המקום הראשון שכדאי להסתכל עליו הוא המוסד הבסיסי שמשמש באופן מסורתי כמקשר בין הציבור לבין נבחריו – המפלגה. בעוד שיש הרבה דרכים לאפיין מפלגה, תהליך בחירת מועמדי המפלגה לכנסת הוא אחד התהליכים הקריטיים במפלגה, וככזה יכול לשמש כמבחן לא רע לאפיון מפלגה.

כמו שאלמר שטשניידר ציין ב-1942 “אופיו של תהליך המינוי קובע את אופיה של המפלגה; מי שממנה מועמדים מטעם המפלגה הוא בעליה של המפלגה. לפיכך זוהי אחת הנקודות הטובות ביותר לבחינת חלוקת הכח בתוך מפלגה" (תרגום חופשי).

אז מה אפשר להגיד על אופיין של המפלגות בישראל כיום? בכנסת ה-20 יש 10 רשימות שמורכבות מ-15 מפלגות: הליכוד, המחנה הציוני (העבודה והתנועה), הרשימה המשותפת (חד"ש, בל"ד, רע"ם, תע"ל), יש עתיד, כולנו, הבית היהודי (מפד”ל והאיחוד הלאומיתקומה, ש"ס, ישראל ביתנו, יהדות התורה, מרצ.

מתוכן בשלוש מפלגות (הליכוד, העבודה, מפד"ל – 55 ח”כים) הונהגו בבחירות האחרונות פריימריז פתוחים (כל מתפקד למפלגה יכול להשתתף בבחירת רשימת מועמדיה לכנסת); בשש (מרצ, חד"ש, בל"ד, רע"ם, תע"ל, האיחוד הלאומיתקומה – 20 ח”כים) הונהגו פריימריז סגורים (קיים מנגנון מפלגתי שבוחר את רשימת מועמדי המפלגה לכנסת – “הועידה"/”המרכז" – והחברים בו נבחרים, בין היתר, על ידי כלל מתפקדי המפלגה); ובשש מפלגות (יש עתיד, כולנו, ש”ס, ישראל ביתנו, יהדות התורה, התנועה – 45 ח”כים) המתמודדים מטעם המפלגה לכנסת נבחרו על ידי ועדה מצומצמת של אנשים (שלא נבחרה על ידי מתפקדי המפלגה).

כלומר: 45 ח"כים, כ-40% מחברי הכנסת, נבחרו בלי שיתקיים שום מנגנון שאמור לשמר תלות פרסונאלית שלהם בציבור הרחב להמשך הקריירה הפוליטית שלהם. אליהם ניתן להוסיף גם ח"כים שנכנסו כמקומות משוריינים (בליכוד – בני בגין וד"ר ענת ברקו; במפד"ל – ינון מגל); וח"כים שנבחרו ע"י מרכז מפלגה בלבד, ועל כן בהחלט קיים להם אינטרס לשמור על קשר עם חברי המרכז ועם חברי מרכז פוטנציאליים, אך לא עם "הציבור הרחב". סך הכל מדובר ב-68 ח"כים, כ-56% מחברי הכנסת.

כלומר: למעלה מ-50% מהבוחרים בבחירות האחרונות החליטו לתת את קולם לנבחרים שאין מנגנון פוליטי ממוסד שיתגמל אותם פרסונאלית על קשר עם הציבור הרחב. לזה אפשר לצרף את הרושם שלמרות יוזמות דוגמת "מתפקדים!לא מוכרת מגמה משמעותית של התפקדות בשנים האחרונות.

האם זה אומר שלציבור הבוחרים לא חשוב לשמור על קשר עם פוליטיקאים? בבחינת "סומכים עליהם שיעשו את העבודה” בלי שרוצים קשר איתם מעבר לכך?

קשרי הציבור ונבחריו במדיה החדשים: צד הביקוש

מרפרוף על סטאטוסים של ח"כים בפייסבוק/טוויטר (פרויקט "כיכר המדינה" של "הסדנא לידע ציבורית" מקל על עריכת מעקב שיטתי שכזה) אפשר לראות בקלות שרוב השימוש שח"כים עושים בפלטפורמות האלו הוא Top-Down, כלומר: הפצת מידע/קריאות לפעולה מהח"כים אל הציבור. הרושם הזה עקבי עם ממצאים של מחקרים שהתבצעו בתחום בהרבה דמוקרטיות מערביות (יש ספר מגניב שסוקר את הנושא, למי שמעוניין)

אבל מהצד השני, נראה די ברור שהציבור רוצה גם קשר אחר – לשאול שאלות, להציע הצעות, להחוות דעה. אפשר לראות את זה בוולים של פוליטיקאים שלא חסמו אפשרות לכתוב להם באופן חופשי על הוול. אפשר לראות את זה גם בקבוצות הווטסאפ של טל שניידר וברצון של אנשים לשוחח עם ח”כים שם, בצ'אטים לקראת הבחירות שהתנהלו ב"הארץ" ובפייסבוק, וכו'.

תהיה הסיבה אשר תהיה, נראה שה"ויתור" על מנגנונים מפלגתיים לא מלווה דווקא באדישות לרעיון הקשר עם נבחרי הציבור (ולא בכדי הקישורים לעיל מפנים לצ'אטים עם חה"כ משה גפני מ"יהדות התורה" ועם חה"כ יאיר לפיד מ"יש עתיד) – ובמקומו דווקא ניתן לזהות עלייה בניסיון לרתום אמצעי מדיה חדשים לקשר זה.

ואיפה שיש ביקוש, כמובן שיש מקום ליוזמות שתנסנה לענות עליו.

יוזמות קיימות בתחום: צד ההיצע

עד כה נתקלתי בשתי יוזמות שמנסות להתמודד עם הסוגיה הזו: EzGov היא אפליקציה של "המרכז להעצמת האזרח" שמקלה על התעדכנות בהחלטות הממשלה והכנסת; וepart היא יוזמה שמקלה על שליחת אימיילים לח"כים בנושאים שעל סדר היום בכנסת.

שתיהן מגניבות מאוד, אבל הבעייה איתן (בעיניי) היא שהן מנסות לתת פתרון טכנולוגיגרידא לסוגיה שהיא במובנים רבים תהליכית. במה עוזרת ההתעדכנות בהחלטות הממשלה אם אין מה לעשות עם הידע הזה? למה לשלוח לח"כים מייל אם אין סיבה להאמין שהם באמת קוראים/מושפעים ממנו?

זאת, בהשוואה לקבוצות הווטסאפ של טל שניידר או צ'אטים לקראת הבחירות שם אכן מתקבלות תשובות על שאלות שמועלות על ידי הגולשים – בגלל שקיימת תועלת לפוליטיקאים במענה כזה (בדגש על חשיפה במועדים שחשובים להם – לקראת בחירות, לקראת פריימריז, וכו').

באופן דומה אפשרות לראות את השימוש שהנשיא אובאמה עשה בשירות Quora (שירות שאלות ותשובות) כדי לענות לשאלות של גולשים בנוגע לעסקת הגרעין עם איראן, ולתכניות ביטוח הבריאות שקידם – במועדים בהם רצה להפעיל לחץ ציבורי על חברי קונגרס.

אז מה חסר?

היוזמה המתבקשת, להבנתי, היא יוזמה שמשלבת בין טכנולוגיית רשתות חברתיות לבין מנגנונים מפלגתיים או כמומפלגתיים.

באתר "מתפקדים!” הקישור "התפקדתי. מה עכשיו?מוביל לרשימה של קבוצות שפועלות כקבוצות לובי בתוך מפלגות קיימות. מהתיאור שלהן ניתן לראות שהמודל שהן מציעות, בעקרון, הוא לשמש כגורם מתווך בין המתפקד ובין המועמדים בפריימריז המפלגתיים.

מודל חלופי, שלדעתי הולם יותר את העת הנוכחית, יהיה רשת חברתית שתאפשר קשר רציף ושוטף בין חברי מפלגה לבין מתמודדים בפריימריז. זה מודל חלופי שגם רותם את טכנולוגיית התקשורת הקיימת בכדי לאפשר את הקשר בין הציבור לנבחריו, באופן בו נראה שהציבור ממילא רוצה לקיים אותו; ומאידך גם בונה על מארג האינטרסים הקיים של חברי ציבור להיות צד פעיל בשיח שכזה (מה הסיכוי, להערכתך, שגם ברשת כזו פוליטיקאים יחסמו את האפשרות לכתוב להם על הוול / לשאול אותם שאלה? לא יענו למייל? וכו').

רשת שכזו, להבנתי, היא אינטרס משותף של המגזר העסקי (בהנחה שהיתרון היחסי להקמתה נמצא שם, ושריכוז המידע שנוצר מרשת שכזו יאפשר לכל הפחות שיווק ממוקד שיהיה מבוקש על ידי גורמים שונים בזמן בחירות וכו' – בדומה למודלים המוכרים של פייסבוק, טוויטר, וכו') של ארגוני החברה האזרחית (שירוויחו פלטפורמה חדשה לפעילות אפקטיבית יותר), של המפלגות (שתרווחנה מתפקדים חדשים, ו"היגיון פעולה" חדש ומותאם לרוח הזמן בנוגע לאופן הקישור בין נבחרי הציבור והמתפקדים – גם עבור מפלגות שציבור בוחריהן היום לא עושה שימוש ברשתות חברתיות), ושל המדינה (שתרוויח התנהלות דמוקרטית יעילה יותר, ומעורבות ציבורית גדולה יותר בניהולה והתנהלותה. זאת, בהנחה שתהיה רגולציה כלשהי על הרשת כדי להבטיח גם את התועלת הזו).

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

STUB – כרוניקה של גיגול/צא"פ ידוע מראש

כבר הרבה זמן שלא פירסמתי כאן. בין היתר כי יש משהו מספק יותר בלהעלות חצאי-מחשבות לפייסבוק מאשר לעבד ולאפות אותן עד הסוף לפלטפורמה מחייבת/יומרנית יותר כמו בלוג.

מצד שני, אני שם לב לאחרונה לכמה יתרונות שיש בריכוז "ממצאים" שונים כאן בבלוג – בעיקר שהרבה יותר נוח לאחזר דברים מוורדפרס מאשר מפייסבוק, וכי איכשהו בבלוג זה מרגיש לגיטימי יותר לחפור באריכות יחסית.

אז הפוסט הנוכחי הוא בעצם יצור-כלאיים של משהו בין לבין (היו כבר כמה כאלו ב"בנאליה") – בעצם פירוט קצת ארוך יותר על פוסט שפרסמתי במקור ב"פייסבוק". מקווה להגיע לפרסום פוסט אמיתי-לגמרי מתישהו בקרוב (מתבשל כבר קצת יותר מדי זמן, אני חושש).

הרקע התיאורטי לפוסט הזה, בקצרה, הוא: אחד מהשימושים הבולטים ברשת האינטרנט הוא חיפוש מידע (information seeking).  התמזל מזלנו ולחלק משיטות חיפוש המידע העיקריות באינטרנט – קונקרטית חיפושים בגוגל וקריאת דפים בויקיפדיה – יש חתימות שאפשר לאחזר באופן ציבורי (ואז כמובן להסיק מהן מסקנות שגויות, כמיטב המסורת).

בנוסף, הפוסט הזה נועד להעשיר בנתונים את הדיון המתמשך בשאלת הרלוונטיות של צווי איסור פרסום נוכח דפוסי הפצת המידע ברשתות חברתיות. קונקרטית, אני מעוניין להציג בו תיאור כרונולוגי של נתונים בנוגע לפרסום שמו של סגן ראש השב"כ, רוני אלשיך, שהוצע כמועמד למפכ"ל המשטרה ע"י שר הפנים ארדן.

אלשיך

נפח חיפושים בגוגל תחת צאה"פ וקצת אחריו, בחתך שעתי (אוחזר מ-Googlt Trends)

תיעוד כרונולוגי*: דפוסי חיפוש והפצת מידע סביב מינוי רוני אלשיך

25 בספטמבר

11:49 – פרסום ב"מאקו" לפיו "השר לביטחון הפנים גלעד ארדן החליט היום (שישי) להמליץ לממשלה על מינויו של סגן ראש השב״כ ר׳ לתפקיד המפכ׳׳ל הבא של משטרת ישראל"

12:25 – פרסום ב"וואלה!" לפיו "השר לביטחון הפנים גלעד ארדן החליט היום (שישי) להמליץ לממשלה על מינויו של סגן ראש השב"כ ר' לתפקיד המפכ"ל הבא של משטרת ישראל".

13:28 – ציוץ בטוויטר מכריז כי "מסתמן: המפכ"ל הבא יהיה רוני אלשיך. סגן ראש השב"כ. (חובש כיפה)"

ציוץ1

[בשלב זה, כפי שניתן לראות בתרשים למעלה, מתחיל נפח חיפוש כלשהו בגוגל הן לשאילתא "סגן ראש השב"כ" והן לשאילתא "רוני אלשיך"]

14:44 – שר הפנים, גלעד ארדן, מפרסם בפייסבוק "החלטתי היום להמליץ לממשלה על מינויו של סגן ראש השב״כ ר׳ לתפקיד המפכ׳׳ל הבא של משטרת ישראל."

14:36 – נחמיה גרשוני מצייץ "ועוד קצת על המפכ״ל המיועד החדש: אין עליו ערך בוויקיפדיה. מעניין מי יכתוב את הערך".

ציוץ2

14:56 – עולה לויקיפדיה גרסה ראשונה של הערך "רוני אלשיך" המתארת אותו כ"סגן ראש השב"כ והמיועד להיות מפכ"ל המשטרה".

15:32 – עמיחי בנט מצייץ בתגובה לגרשוני "בסדר… בסדר! התפניתי מההכנות לשבת וכתבתי ערך ראשוני בוויקיפדיה על רוני אלשיך".

ציוץ3

16:24 – המשתמשת Hanay מוחקת את ערך הויקיפדיה בנימוק "עדיין לא".

מחיקת ויקיפדיה

17:01 – עמיחי בנט מצייץ "הסבו את תשומת לבי ששמו עדיין אסור בפרסום ואשר על כן ביקשתי שימחקו בינתיים את הערך שכתבתי בוויקיפדיה".

[כמתואר באיור: בזמן חדשות ערב שבת בטלויזיה – שיא ראשון של חיפושי "סגן ראש השב"כ" בגוגל. החיפושים אחר "רוני אלשיך" ממשכים בנפח דומה]

23:25 – עולה לויקיפדיה הערך "ר' (סגן ראש השב"כ)" (מאוחר יותר מאוחד עם הערך "רוני אלשיך") אשר נפתח בפסקה "ר' (נולד ב-1963 הוא שגן ראש השב"כ ומועמד למשרת מפכ"ל המשטרה. בהתאם לחוק שירות הביטחון הכללי אסור לפרסם את שמו, ולכן הוא מוצג באמצעי התקשורת בישראל בשם "ר'"." (שגיאת הכתיב במקור).

23:29 – מתווספת הגנה לערך בויקיפדיה שמונעת את עריכתו אלא על ידי משתמשים ותיקים מורשים.

[בסך הכל במשך ה-25 בספטמבר אני ספרתי 26 ציוצים בטוויטר עם השם "רוני אלשיך". TOPSY** ספרו 50. מספר הכניסות לערך "רוני אלשיך" בויקיפדיה עמד על 2414**]

26 בספטמבר

19:21 – באתר "הארץ" מתפרסמת הכתבה "למרות איסור הפרסום, שמו של המפכ"ל המיועד כבר פורסם ברשת" בה מצוין כי "השם התפרסם בערך שהועלה בסוף השבוע בזריזות לוויקיפדיה, ככל הנראה בהנחה ששמו כבר הותר לפרסום, אך כמה שעות לאחר מכן הערך הוסר לחלוטין בשל חוק השב"כ האוסר על פרסום פרטיהם של עובדי הארגון. עם זאת, עדיין ניתן למצוא גרסה שמורה של הערך בגוגל".

[בשלב זה ניתן להבחין בשיא משמעותי של חיפושי "סגן ראש השב"כ" וגם של חיפושי "רוני אלשיך" בגוגל – מה שנראה שמעיד על כך שגולשים רבים אכן מצאו את השם]

22:27 – פרסום במאקו לפיו ארדן פנה לרה"מ בבקשה להתיר את פרסום שמו של אלשיך.

[בסך הכל במשך ה-26 בספטמבר אני ספרתי 16 ציוצים בטוויטר עם השם "רוני אלשיך". TOPSY ספרו 19. מספר הכניסות לערך "רוני אלשיך" בויקיפדיה עמד על 7430]

27 בספטמבר

12:16 – פרסום ב"הארץ" על התרת שמו של רוני אלשיך לפרסום ע"י רה"מ.

[~12:30 – כפי שניתן לראות באיור לעיל, שיא משמעותי בחיפושי "רוני אלשיך" בגוגל. TOPSY ספרו 162 ציוצים בטוויטר עם השם "רוני אלשיך". מספר הכניסות לערך "רוני אלשיך" בויקיפדיה עמד על 2124]

12:32 – גל"צ מצייצים על האישור לפרסום שמו של רוני אלשיך.

ציוץ4

  • תיעוד כרונולוגי נוסף, שפורסם יותר "בזמן אמת", אפשר למצוא בחדר 404 של עידוק.

**צריך לקחת בחשבון בנוגע לכל הזמנים המופיעים כאן שלא בהכרח כולם מתייחסים לאותו אזור זמן. ספציפית לא ברור לי על פי איזה אזור זמן מחושבים נתוני הכניסה לערכי ויקיפדיה המופיעים ב-http://stats.grok.se, אך מכל מקום נראה כי עיקר הכניסות לערך התבצעו תחת צו איסור הפרסום.

ויקי טראפיק

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , | כתיבת תגובה

מה נתוני GDELT מבינים על מדיניות החוץ הישראלית?

בין יתר הדברים המחכימים, לכאן ולכאן (ובעיקר לאמביוולנטיות), שנכתבו על הסכם הגרעין שנחתם בין המעצמות לבין איראן, יצא לי לקרוא שני מאמרים שהשתמשו בהסכם כדי לדון למעשה בנושא אחר: הראשון, מאת חוקר הגרעין הישראלילשעבר (והמעניין תמיד), ד"ר אבנר כהן, התפרסם ב”הארץ” ובו נטען כי ההסכם "טומן בחובו פוטנציאל לשנות באופן עמוק את האג'נדה של ישראל … סוף סוף יש אפשרות שנושא "האיום האיראני" ירד מסדר היום הציבורי".

השני, מאת יו"ר האגודה הישראלית לדיפלומטיה ואיש משרד החוץ, יאיר פרומר, התפרסם ב"ישראל היום" דן בהסכם כעדות לחשיבות ההשקעה במערך דיפלומטי ובמדיניות חוץ אשר מוצאת לפועל במדינות רבות באופן סימולטני.

המשותף לשני המאמרים הוא ההנחה המובלעת (והרווחת) בנוגע למרכזיות הסוגיה האיראנית במדיניות החוץ הישראלית בשנים האחרונות.

Enter GDELT

GDELT (ר"ת של Global Database of Events, Language, and Tone) הוא מאגר נתונים שנאסף על ידי חוקרים מאוניברסיטת ג'ורג'טאון באופן ממוכן וכולל סיכום של כל אירוע שדווח בתקשורת העולמית מאז שנת 1979 – מרמת מקומונים בכפרים ועד CNN, ב-65 שפות.

בכל יום נוספים למאגר כ-100 אלף אירועים, כשעבור כל אירוע האלגוריתם מחלץ אוטומאטית פרטים כמו: מי השחקנים שמדובר עליהם בכתבה, מאילו מדינות הם, מה סוג האירוע שמדווח (התבטאות פומבית, שיתוף פעולה, שת"פ דיפלומטי, וכו' – על פי קידוד CAMEO).

מאגר הנתונים זמין, בין היתר, בשירות הענן BigQuery של גוגל, מה שמאפשר להריץ על כלל הנתונים שאילתות SQL באופן מהיר ונוח.

כמובן שהאלגוריתם לא מדייק ב-100%, אבל נראה שברמה הכללית אפשר לסמוך עליו. למשל, כדוגמא ל-Sanity Check על המאגר, כמה אחוז מהדיווחים שזוהו על ישראל נגעו ללחימה (קוד אירוע "19”):

IsraelFighting

על פניו, כפי שהיינו מצפים לראות בהנחה שהאלגוריתם עובד כראוי ניתן לראות "שיא" בכל אחד מאירועי הלחימה הגדולים של השנים האחרונות, ואפשר בקלות יחסית למצוא הסבר לכל נקודת "שיא" בולטת בגרף.

בכלל, יש די הרבה דברים משוגעים שאפשר לעשות עם GDELT.

יחסי החוץ הישראלים

בנוגע לשאלת יחסי החוץ של ישראל, הדבר הראשון שחשבתי לבדוק היה מיהן המדינות שמוזכרות בשכיחות הכי גבוהה במאמרים יחד עם ישראל בתקשורת העולמית (כלומר על יחסי ישראלמי מדברים הכי הרבה).

להלן התוצאות, בחתך שנים (עם תוספת של פרשנות/הסבר אפשרי עבור חלק מהשנים):

שנה מדינה פרשנות/הסבר אפשרי
1979 מצרים הסכם השלום
1980 מצרים
1981 מצרים
1982 לבנון מלחמת לבנון
1983 לבנון
1984 לבנון
1985 ארה"ב הסכם אזור סחרחופשי, תכניית הייצוב, פולארד
1986 ארה"ב
1987 ארה"ב
1988 פלסטינים האינתיפאדה
1989 פלסטינים
1990 פלסטינים
1991 פלסטינים ועידת מדריד
1992 פלסטינים
1993 פלסטינים הסכם אוסלו
1994 ירדן הסכם השלום
1995 סוריה התבטאויות של רבין בנוגע למו"מ
1996 פלסטינים גל פיגועים, אירועי מנהרת הכותל
1997 פלסטינים
1998 פלסטינים
1999 פלסטינים
2000 פלסטינים
2001 פלסטינים
2002 פלסטינים
2003 פלסטינים
2004 פלסטינים
2005 פלסטינים
2006 לבנון מלחמת לבנון השנייה
2007 פלסטינים
2008 פלסטינים
2009 פלסטינים
2010 פלסטינים
2011 פלסטינים
2012 ארה"ב הבחירות לנשיאות בארה"ב
2013 פלסטינים
2014 פלסטינים
2015 ארה"ב

אחת התופעות הבולטות בטבלה הזו היא שמאז 1988 ישראל מוזכרת בתקשורת העולמית בראש ובראשונה, לפחות בכל מה שנוגע ליחסים בינלאומיים, בהקשר הפלסטיני. זאת, כמעט בכל שנה (23 מתוך 27 שנים).

אבל מה בנוגע להתבטאויות הישראליות? ובכן, בדיקה דומה מעלה שגם מבין המדינות שגורמים ישראלים מתבטאים בנוגע אליה הכי הרבה הפלסטינים זוכים במקום הראשון כמעט כל שנה (גם 23 מתוך 27, אם כי לא תמיד אותן השנים כמו בדוגמא הקודמת).

מנגד, ולמרות שהפלסטינים הם עדיין הגורם שישראל מתייחסת אליו הכי הרבה בהתבטאויות פומביות, ניתן לראות מגמה ברורה של ירידה בנפח ההתייחסות לפלסטינים (מסך ההתבטאויות הישראליות בנושאי חוץ) – לבטח מאז ראשית שנות האלפיים, ולמעשה כמעט הגעה לנקודה הנמוכה ביותר מאז האינתיפאדה הראשונה.

PSE

במקביל, אכן ניתן לראות מגמת עליה מקבילה באשר ליחס לאיראן. עם זאת, מעניין לציין שהאחוז עצמו של התייחסות לאיראן היה נמוך יותר מאחוז ההתייחסות לפלסטינים לאורך כל השנים (“השיא" של נפח ההתבטאויות הנוגעות לאיראן, בשנת 2012 – דומה ל"שפל" של נפח ההתבטאויות הנוגעים לפלסטינים).

IRN

למעשה, נראה שאף אחת ממדינות המעגל הראשון של ישראל (וגם לא עיראק ותורכיה) אינן מסבירות את הירידה הנ"ל בנתח ההתייחסות לפלסטינים בהתבטאויות ישראליות הנוגעות למדיניות חוץ.

MIDEAST

תחת כך, ניתן להציע שני הסברים (ואז די מהר לנפנף את הראשון).

ראשית, ההתבטאויות הישראליות (או לפחות אלו שמדווחות בתקשורת העולמית ונאגרות בצורה רלוונטית ע"י האלגוריתם של GDELT) הולכות ומתייחסות ליותר ויותר מדינות. בעוד שבנוגע לשנת 1979 האלגוריתם של GDELT הצליח לזהות התבטאויות ישראליות הנוגעות ל-31 מדינות, בשנת 2014 הוא הצליח לזהות התבטאויות הנוגעות ל-146 מדינות!

TOTALSUM

כמובן שבמצב כזה אפשר לצפות שאחוז ההתייחסות לכל מדינה (שבנוגע אליה היו התבטאויות גם בשנות השמונים) יקטן. מצד שני, 17 מאותן 146 מדינות (בערך 12%) קיבלו 90% מסך כל ההתבטאויות הישראליות. למעשה, 133 מתוך 146 המדינות הנ"ל (למשל: דרום סודאן, הרפובליקה של מרכז אפריקה, בוליביה, ניקרגואה, בוטסואנה) זכו כל אחת לפחות מאחוז אחד מסך כל התבטאויות החוץ הישראליות.

ההשלכה של זה בפועל על אחוז ההתבטאויות שנגע לפלסטינים היא כמובן זניחה. למעשה, פרט לפלסטינים יש רק מדינה אחת שזכתה ב-2015 ליותר מ-5% מסך כל התבטאויות החוץ הישראליות, מה שמוביל להסבר השני:

נוסף על העליה באחוז ההתייחסות לאיראן חלה גם על עלייה משמעותית מקבילה באחוז ההתייחסויות הישראליות לארה"ב. בעוד שבכל הנוגע לאיראן מדובר על עליה בעשור האחרון מכ-5% לכ-15%; בנוגע לארה"ב מדובר על עליה מכ-10% לכ-30% מסך כל התבטאויות החוץ.

PSEUSA

אז מה בעצם אפשר ללמוד מכל זה על מדיניות החוץ הישראלית?

יש כמה הסתייגויות ברורות שחשוב לציין בנוגע לנסיון להסיק מהנתונים האלו משהו בנוגע למדיניות החוץ הישראלית (אם כבר בבנאליה עסקינן).

קודם כל, לא ברור עד כמה המגמות הללו נובעות מהיבטים שקשורים לאלגוריתם של GDELT או לסוגי התקשורת שעליו החוקרים בג'ורג'טאון הריצו אותו, וכמה הן נובעות מגידול אותנטי במנעד המדינות שבנוגע אליהן קיימות התבטאויות ישראליות.

חוץ מזה, שגם בכלל לא ברור כמה היקף התבטאויות שכזה מעיד משהו על קיומה/אי קיומה של מדיניות חוץ ישראלית סדורה בנוגע לאותה המדינה, ובטח שלא על טיב המדיניות הזו או על אופי יישומה בפועל.

ולבסוף – לפחות לתפיסתי, בעוד שניתוחים כמותיים כמו זה יכולים לסייע בזיהוי תופעות שיש להסביר, הם לא יכולים להוות בפני עצמן תחליף לניתוח איכותני. במובן הזה כמובן שיש הרבה טעם בניתוח של ד"ר כהן ושל מר פרומר (ולתחושה שנדמית רווחת בפיד שלי) הנוגעים למרכזיות של איראן ברטוריקה הישראלית.

גם במסגרת הזו אפשר כמובן לבצע ניתוחים כמותייים. למשל, להשוות את שכיחות ההתייחסות לאיראן לעומת שכיחות ההתייחסות לסוגיה הפלסטינית בנאומיו של רה"מ בקונגרס האמריקני, וכו'.

אבל נשאלת השאלה האם נאומו של רה"מ בקונגרס אכן מעיד בעיקר על מרכזיותה של איראן או על זו של ארה"ב בתפיסת החוץ הישראלית?

לא ברור האם הנתונים האלו מ-GDELT מעידים משהו על המדיניות הישראלית כלל וכלל. אבל אם כן, נראה שהתופעה המרכזית שעולה מהם היא דווקא הנתח ההולך וקטן של התבטאויות ישראליות בנוגע למזרח התיכון.

USVMIDEAST

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות