השפעת האקדמיה על הכנסת: בעיקר "שינוי מבפנים" או מתוך המגזר השלישי. השפעה ישירה – כ-33% ממדעי החברה.

לפני בערך שנה וחצי כתבתי על החשיבות שבניסיון אמפירי להבין "מה מדעי הרוח והחברה נתנו לחברה הישראלית בזמן האחרון" (ריפררתי בזמנו למונת'י פייטון, ועכשיו זה דווקא מזכיר לי יותר את אדי מרפי).

בתור מישהו שמתעניין בתחומי המחקר האלו, וחושב להמשיך בהם במסלולים פורמאליים, זו שאלה שמעסיקה אותי לא מעט. לפני חושד בערך נתקלתי בפוסט בבלוג של מדעי המדינה ב-LSE שמתמצת ממצאים של מחקר שבדק את הקשר בין האקדמיה והפרלמנט בבריטניה.

המחקר, שהתבסס על מקרי בוחן שנוגעים למשאלהעם בבריטניה בנוגע לחברות באיחוד האירופי, מצא ש-45% ממקרי הבוחן שנשלחו לצורך כך על ידי אוניברסיטאות בבריטניה הגיעו מתחום מדעי החברה (ובעיקר מאוניברסיטאות לונדוניות).

אז החלטתי לערוך בדיקה דומה (מצומצמת בהרבה, מטבע הדברים) כדי לנסות להבין מה מאפייני השפעת האקדמיה הישראלית על הכנסת?

מתודולוגיה

בהיעדר מקבילה למקרי הבוחן של ה-LSE, החלטתי לפנות לאתר כנסת פתוחה הנהדר של “הסדנא לידע ציבורי.

באמצעות ה-API של "כנסת פתוחה" הרצתי סקריפט שעובר על כל תמלילי ועדות הכנסת, ושם מחפש ברשימת המוזמנים אנשים שהופיעו עם התואר ד"ר או פרופ' (הקוד עצמו זמין כאן), ומחלץ את המידע עליהם לקובץ (זמין כאן אחרי קצת סידור ועיבוד).

ממצאים ומסקנות

מאז מרס 2010 (משם מתחילים הנתונים של "כנסת פתוחה") הוזמנו לועדות הכנסת בערך 6250 אקדמאים (כשאם אותו אקדמאי מוזמן לשתי ועדות זה כמובן נחשב פעמיים).

total_bycommittee

על פניו זה נשמע כמו מספר מפתיע מאוד. ממעבר על (חלק מ…)הפרוטוקולים עצמם ראיתי שבגדול אפשר לחלק את האקדמאים שמוזמנים לועדות הכנסת לשלוש קבוצות ע"פ השאלה "מתוקף מה" הם מזומנים:

קבוצה אחת היא אקדמאים שמוזמנים מתוקף המומחיות האקדמית שלהם גרידא (למשל: ד"ר ז'וזה גרינצוויג, מהחוג לחקלאות באוניברסיטה העברית, הוזמן להסביר לועדת המדע והטכנולוגיה על שינויי האקלים בעולם). בקבוצה הזו מניתי גם אקדמאים שמגיעים כדי להסביר על תנאי ההעסקה באוניברסיטאות, וכו'.

קבוצה שנייה היא אקדמאים שמוזמנים מתוקף פעילות פוליטית/ציבורית שהם מנסים לקדם – בין אם הם חברים בעמותה מסוימת, מכון מחקר מסוים, וכו' (למשל: ד"ר תהילה אלטשולר שהגיעה לדיון של ועדת חוק חוקה ומשפט בנוגע לחוק חופש המידע כדי לקחת חלק בשיח בנושא; ד”ר יצחק קדמן, מנכ”ל המועצה הלאומית לשלום הילד שמגיע לדיונים רבים של הועדה לזכויות הילד).

הקבוצה השלישית היא גורמים שמוזמנים מתוקף תפקידם הרשמי במדינת ישראל, שהם גם אקדמאים – במקרה או שלא במקרה (למשל: הוטרינר הראשי של משרד החקלאות שמגיע לדיון על תיקון חוק בתחום אחריותו).

בגלל שלא הצלחתי לחשוב על דרך אוטומאטית לסווג את האקדמאים לשלוש הקבוצות האלו, החלטתי לבצע את הסיווג באופן עצמאי (ולכן הלכתי רק על אקדמאים שזומנו בשנת 2015, והנתונים מכאן והלאה יתייחסו רק לשנה האחרונה).

בשנה זו זומנו לכנסת 412 אקדמאים, 553 פעם (שלא במפתיע שיאנית הזימונים היא ד”ר שירלי אברמי מנהלת מרכז המחקר והמידע של הכנסת ). כ-60% מהזימונים הם לגברים וכ-40% לנשים, בחלוקה הבאה לפי שלוש הקבוצות שהוגדרו לעיל:

reason and gender reason

החלוקה הזו בפני עצמה מאפשרת להתחיל לגבש תשובה לשאלת מאפייני ההשפעה האקדמית הישראלית על הכנסת. לצורך העניין (ובאופן די אינטואיטיבי, כמובן), נראה שאקדמאי שמעוניין למקסם את השפעתו על הכנסת צריך להעדיף אסטרטגיה של השתלבות במנגנונים הממשלתיים, במקום השני עליו להעדיף השתלבות בפעילות פוליטית חוץממשלתית, ובמקום האחרון פעילות אקדמית עצמאית ללא ניסיון לקידום פעילות פוליטית קונקרטית.

אך האם הדבר נכון בכל הועדות, או שמא דינאמיקת ההשפעה האקדמית על הכנסת משתנה בין תחומי מומחיות שונים? בחרתי לבדוק את השאלה הזו בנוגע לועדות שזימנו לפחות 20 אקדמאים במהלך שנת 2015:

reason by committee

כפי שניתן לראות בגרף, קיים הבדל גדול בדינאמיקה בין הועדות השונות. הגם ובכולן אחוז האקדמאים המוזמנים מקרב עובדי משרדי הממשלה משמעותי, הוא משתנה מאוד (וגם לא תמיד הרכיב הכי משמעותי) – כ-60% בועדה למאבק בנגעי הסמים והאלכוהול, למשל; בהשוואה לכ-30% בועדה לזכויות הילד.

אז מה ה"אסטרטגיה למקסום השפעה" על ועדה, על פי המדד הזה? ב-6 מתוך 9 הועדות שזימנו לפחות 20 אקדמאים בשנה האחרונה, אחת משלוש הקבוצות הנ"ל היוותה 50% או יותר מכלל האקדמאים שזומנו לועדה: בועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי ובועדה לזכויות הילד רוב האקדמאים שזומנו הגיעו מטעם עמותה/מכון מחקר; ובועדה לענייני ביקורת המדינה, ועדת הפנים והגנת הסביבה, בועדה למאבק בנגעי הסמים והאלכוהול, ובועדת העבודה הרווחה והבריאות רוב האקדמאים שזומנו הגיעו מתוקף תפקיד רשמי במשרדי הממשלה. אגב, בועדת הכלכלה מדובר בכמעט 50-50 בין שני הטעמים הללו לזימון.

ומה לגבי המוסדות והחוגים מהם מגיעים חוקרים מתוקף תפקידם האקדמי (ולא מתוקף תפקיד ממשלתי רשמי או תפקיד בעמותה כלשהי)? כאן יש תופעה ברורה של "זנב ארוך": מרוב המוסדות זומנו אקדמאי אחד או שניים. רק משבעה מוסדות זומנו 4 אקדמאים ומעלה. מהאוניברסיטה העברית (מקום ראשון) זומנו 24 אקדמאים, ומאוניברסיטת בר-אילן בן-גוריון (מקום שני) זומנו 9 אקדמאים – פחות מחצי.

institute and gender

—-[עדכון, 10.11, הערה מחכימה של ד"ר גלעד רביד:]

כדאי גם להסתכל על מספר הישיבות השונות בהם השתתפו אנשי אקדמיה. ניתן לראות שאומנם 9 אנשים מבן גוריון הוזמנו אך זה כי הם הולכים בחבורות הם השתתפו בשלוש ישיבות שונות (6 אנשים הגיעו לועדת המדע לדיון מיוחד על יום הרובוטים). בהסתכלות כזאת רואים את ההשפעה המרכזית של האוניברסיטה העברית והמרכז הבין תחומי. במקום השלישי נמצא הטכניון והמכללה האקדמית אשקלון (ייתכן וזה נובע מכך ש יו"ר ועד ראשי המכללות והמנכ"ל הם מהאקדמית אשקלון).

—–

בבחינת החוגים מהם הגיעו האקדמאים (יצוין כי יש אקדמאים שהגיעו מטעם מוסד מסוים אך שלא מטעם אף חוג – בעיקר מהנהלת האוניברסיטה בדיונים אודות תנאי העסקה באקדמיה וכו') ניכרת בולטות גבוהה למדעי החברה – כשליש מכל האקדמאים שזומנו מתוקף תפקידם האקדמי ב-2015 הגיעו מחוג זה!

faculty and gender

סיכום

בדומה למחקר של ה-LSE, גם מניתוח הנתונים הנ"ל ניתן לראות "הטייה" של הכנסת בהתבססות בעיקר על האוניברסיטה העברית (ככל הנראה בין היתר בשל המיקום הגיאוגרפי), ואחוז ניכר של אקדמאים מתחום מדעי החברה שמזומנים מתוקף מחקרם המקצועי (מהמחלקה לגיאוגרפיה , דרך סוציולוגיה, ועד פוליטיקה ומדיניות של מידע).

בעוד שנראה שעיקר ההשפעה של אקדמאים על פעילות הכנסת/המדינה היא "מבפנים" (מתוך משרדי הממשלה), ניכרת השפעה לא מבוטלת גם מתוך עמותות חיצוניות שפועלות בתחומי המגזר השלישי, וגם להשפעה ישירה מתוקף מומחיותם המחקרית.

אדרבא, נראה שהדינאמיקה של השפעת האקדמיה על התנהלות הכנסת משתנה בין התחומים השונים (כפי שבאים לידי ביטוי בועדות השונות הפועלות בכנסת), וכי דווקא בתחומים המשיקים למדעי הרוח ניתן המקום המשמעותי ביותר להשפעה ישירה של חוקרים מתוקף מומחיותם האקדמית (ולא מתוקף פעילותם במשרדי הממשלה עצמם או פעלתנותם במגזר השלישי).

במובן הזה, ניתן לראות לדעתי כיוון אמפירי ראשון לשאלת תרומתם של מדעי החברה לחברה הישראלית כיום (וכנגזרת מכך גם כיוונים לדרכי פעולה בכל הנוגע לחלוקת משאבים באקדמיה) בנתונים הנ"ל.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | 5 תגובות

MIFLAGABOOK – מה שהדמוקרטיה הישראלית צריכה (בין היתר) זה עוד רשת חברתית

אחד הנושאים הכי מעניינים בתחום התקשורת הפוליטית כיום, לדעתי, הוא ההשפעה של האינטרנט והמדיה החברתית על הקשר שבין הציבור לבין הממשלה ונבחריו האחרים.

בפוסט הזה אנסה לטעון שהפוטנציאל בתחום הזה במערכת הפוליטית הישראלית נמצא בתתניצול ושיש הרבה מה להרוויח בתחום – למדינה, למפלגות, לארגוני החברה האזרחית, ולמגזר העסקי. זאת, ע"י הקמת רשת חברתית מקוונת שתאפשר קשר בין חברי מפלגה.

הקשר בין הציבור לבין נבחריו

השאלה המכוננת של הדיון הזה, בעצם, היא השאלה למי, אם בכלל, חשוב הקשר בין הציבור לבין פוליטיקאים בישראל כיום (החלק הזה הולך להיות מושפע מאוד מרעיונות של ד"ר הני זבידה בנושא, לפחות כפי שהבנתי אותם). על פניו זו שאלה טריוויאלית במדינה דמוקרטית (“לכולם!”), אבל כשמסתכלים על הנתונים מעבר למודלים התיאורטיים שיש לנו בראש אפשר לראות שבהחלט יש אתגרים לגישה הזאת.

מפלגות בכנסת ה-20

המקום הראשון שכדאי להסתכל עליו הוא המוסד הבסיסי שמשמש באופן מסורתי כמקשר בין הציבור לבין נבחריו – המפלגה. בעוד שיש הרבה דרכים לאפיין מפלגה, תהליך בחירת מועמדי המפלגה לכנסת הוא אחד התהליכים הקריטיים במפלגה, וככזה יכול לשמש כמבחן לא רע לאפיון מפלגה.

כמו שאלמר שטשניידר ציין ב-1942 “אופיו של תהליך המינוי קובע את אופיה של המפלגה; מי שממנה מועמדים מטעם המפלגה הוא בעליה של המפלגה. לפיכך זוהי אחת הנקודות הטובות ביותר לבחינת חלוקת הכח בתוך מפלגה" (תרגום חופשי).

אז מה אפשר להגיד על אופיין של המפלגות בישראל כיום? בכנסת ה-20 יש 10 רשימות שמורכבות מ-15 מפלגות: הליכוד, המחנה הציוני (העבודה והתנועה), הרשימה המשותפת (חד"ש, בל"ד, רע"ם, תע"ל), יש עתיד, כולנו, הבית היהודי (מפד”ל והאיחוד הלאומיתקומה, ש"ס, ישראל ביתנו, יהדות התורה, מרצ.

מתוכן בשלוש מפלגות (הליכוד, העבודה, מפד"ל – 55 ח”כים) הונהגו בבחירות האחרונות פריימריז פתוחים (כל מתפקד למפלגה יכול להשתתף בבחירת רשימת מועמדיה לכנסת); בשש (מרצ, חד"ש, בל"ד, רע"ם, תע"ל, האיחוד הלאומיתקומה – 20 ח”כים) הונהגו פריימריז סגורים (קיים מנגנון מפלגתי שבוחר את רשימת מועמדי המפלגה לכנסת – “הועידה"/”המרכז" – והחברים בו נבחרים, בין היתר, על ידי כלל מתפקדי המפלגה); ובשש מפלגות (יש עתיד, כולנו, ש”ס, ישראל ביתנו, יהדות התורה, התנועה – 45 ח”כים) המתמודדים מטעם המפלגה לכנסת נבחרו על ידי ועדה מצומצמת של אנשים (שלא נבחרה על ידי מתפקדי המפלגה).

כלומר: 45 ח"כים, כ-40% מחברי הכנסת, נבחרו בלי שיתקיים שום מנגנון שאמור לשמר תלות פרסונאלית שלהם בציבור הרחב להמשך הקריירה הפוליטית שלהם. אליהם ניתן להוסיף גם ח"כים שנכנסו כמקומות משוריינים (בליכוד – בני בגין וד"ר ענת ברקו; במפד"ל – ינון מגל); וח"כים שנבחרו ע"י מרכז מפלגה בלבד, ועל כן בהחלט קיים להם אינטרס לשמור על קשר עם חברי המרכז ועם חברי מרכז פוטנציאליים, אך לא עם "הציבור הרחב". סך הכל מדובר ב-68 ח"כים, כ-56% מחברי הכנסת.

כלומר: למעלה מ-50% מהבוחרים בבחירות האחרונות החליטו לתת את קולם לנבחרים שאין מנגנון פוליטי ממוסד שיתגמל אותם פרסונאלית על קשר עם הציבור הרחב. לזה אפשר לצרף את הרושם שלמרות יוזמות דוגמת "מתפקדים!לא מוכרת מגמה משמעותית של התפקדות בשנים האחרונות.

האם זה אומר שלציבור הבוחרים לא חשוב לשמור על קשר עם פוליטיקאים? בבחינת "סומכים עליהם שיעשו את העבודה” בלי שרוצים קשר איתם מעבר לכך?

קשרי הציבור ונבחריו במדיה החדשים: צד הביקוש

מרפרוף על סטאטוסים של ח"כים בפייסבוק/טוויטר (פרויקט "כיכר המדינה" של "הסדנא לידע ציבורית" מקל על עריכת מעקב שיטתי שכזה) אפשר לראות בקלות שרוב השימוש שח"כים עושים בפלטפורמות האלו הוא Top-Down, כלומר: הפצת מידע/קריאות לפעולה מהח"כים אל הציבור. הרושם הזה עקבי עם ממצאים של מחקרים שהתבצעו בתחום בהרבה דמוקרטיות מערביות (יש ספר מגניב שסוקר את הנושא, למי שמעוניין)

אבל מהצד השני, נראה די ברור שהציבור רוצה גם קשר אחר – לשאול שאלות, להציע הצעות, להחוות דעה. אפשר לראות את זה בוולים של פוליטיקאים שלא חסמו אפשרות לכתוב להם באופן חופשי על הוול. אפשר לראות את זה גם בקבוצות הווטסאפ של טל שניידר וברצון של אנשים לשוחח עם ח”כים שם, בצ'אטים לקראת הבחירות שהתנהלו ב"הארץ" ובפייסבוק, וכו'.

תהיה הסיבה אשר תהיה, נראה שה"ויתור" על מנגנונים מפלגתיים לא מלווה דווקא באדישות לרעיון הקשר עם נבחרי הציבור (ולא בכדי הקישורים לעיל מפנים לצ'אטים עם חה"כ משה גפני מ"יהדות התורה" ועם חה"כ יאיר לפיד מ"יש עתיד) – ובמקומו דווקא ניתן לזהות עלייה בניסיון לרתום אמצעי מדיה חדשים לקשר זה.

ואיפה שיש ביקוש, כמובן שיש מקום ליוזמות שתנסנה לענות עליו.

יוזמות קיימות בתחום: צד ההיצע

עד כה נתקלתי בשתי יוזמות שמנסות להתמודד עם הסוגיה הזו: EzGov היא אפליקציה של "המרכז להעצמת האזרח" שמקלה על התעדכנות בהחלטות הממשלה והכנסת; וepart היא יוזמה שמקלה על שליחת אימיילים לח"כים בנושאים שעל סדר היום בכנסת.

שתיהן מגניבות מאוד, אבל הבעייה איתן (בעיניי) היא שהן מנסות לתת פתרון טכנולוגיגרידא לסוגיה שהיא במובנים רבים תהליכית. במה עוזרת ההתעדכנות בהחלטות הממשלה אם אין מה לעשות עם הידע הזה? למה לשלוח לח"כים מייל אם אין סיבה להאמין שהם באמת קוראים/מושפעים ממנו?

זאת, בהשוואה לקבוצות הווטסאפ של טל שניידר או צ'אטים לקראת הבחירות שם אכן מתקבלות תשובות על שאלות שמועלות על ידי הגולשים – בגלל שקיימת תועלת לפוליטיקאים במענה כזה (בדגש על חשיפה במועדים שחשובים להם – לקראת בחירות, לקראת פריימריז, וכו').

באופן דומה אפשרות לראות את השימוש שהנשיא אובאמה עשה בשירות Quora (שירות שאלות ותשובות) כדי לענות לשאלות של גולשים בנוגע לעסקת הגרעין עם איראן, ולתכניות ביטוח הבריאות שקידם – במועדים בהם רצה להפעיל לחץ ציבורי על חברי קונגרס.

אז מה חסר?

היוזמה המתבקשת, להבנתי, היא יוזמה שמשלבת בין טכנולוגיית רשתות חברתיות לבין מנגנונים מפלגתיים או כמומפלגתיים.

באתר "מתפקדים!” הקישור "התפקדתי. מה עכשיו?מוביל לרשימה של קבוצות שפועלות כקבוצות לובי בתוך מפלגות קיימות. מהתיאור שלהן ניתן לראות שהמודל שהן מציעות, בעקרון, הוא לשמש כגורם מתווך בין המתפקד ובין המועמדים בפריימריז המפלגתיים.

מודל חלופי, שלדעתי הולם יותר את העת הנוכחית, יהיה רשת חברתית שתאפשר קשר רציף ושוטף בין חברי מפלגה לבין מתמודדים בפריימריז. זה מודל חלופי שגם רותם את טכנולוגיית התקשורת הקיימת בכדי לאפשר את הקשר בין הציבור לנבחריו, באופן בו נראה שהציבור ממילא רוצה לקיים אותו; ומאידך גם בונה על מארג האינטרסים הקיים של חברי ציבור להיות צד פעיל בשיח שכזה (מה הסיכוי, להערכתך, שגם ברשת כזו פוליטיקאים יחסמו את האפשרות לכתוב להם על הוול / לשאול אותם שאלה? לא יענו למייל? וכו').

רשת שכזו, להבנתי, היא אינטרס משותף של המגזר העסקי (בהנחה שהיתרון היחסי להקמתה נמצא שם, ושריכוז המידע שנוצר מרשת שכזו יאפשר לכל הפחות שיווק ממוקד שיהיה מבוקש על ידי גורמים שונים בזמן בחירות וכו' – בדומה למודלים המוכרים של פייסבוק, טוויטר, וכו') של ארגוני החברה האזרחית (שירוויחו פלטפורמה חדשה לפעילות אפקטיבית יותר), של המפלגות (שתרווחנה מתפקדים חדשים, ו"היגיון פעולה" חדש ומותאם לרוח הזמן בנוגע לאופן הקישור בין נבחרי הציבור והמתפקדים – גם עבור מפלגות שציבור בוחריהן היום לא עושה שימוש ברשתות חברתיות), ושל המדינה (שתרוויח התנהלות דמוקרטית יעילה יותר, ומעורבות ציבורית גדולה יותר בניהולה והתנהלותה. זאת, בהנחה שתהיה רגולציה כלשהי על הרשת כדי להבטיח גם את התועלת הזו).

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

STUB – כרוניקה של גיגול/צא"פ ידוע מראש

כבר הרבה זמן שלא פירסמתי כאן. בין היתר כי יש משהו מספק יותר בלהעלות חצאי-מחשבות לפייסבוק מאשר לעבד ולאפות אותן עד הסוף לפלטפורמה מחייבת/יומרנית יותר כמו בלוג.

מצד שני, אני שם לב לאחרונה לכמה יתרונות שיש בריכוז "ממצאים" שונים כאן בבלוג – בעיקר שהרבה יותר נוח לאחזר דברים מוורדפרס מאשר מפייסבוק, וכי איכשהו בבלוג זה מרגיש לגיטימי יותר לחפור באריכות יחסית.

אז הפוסט הנוכחי הוא בעצם יצור-כלאיים של משהו בין לבין (היו כבר כמה כאלו ב"בנאליה") – בעצם פירוט קצת ארוך יותר על פוסט שפרסמתי במקור ב"פייסבוק". מקווה להגיע לפרסום פוסט אמיתי-לגמרי מתישהו בקרוב (מתבשל כבר קצת יותר מדי זמן, אני חושש).

הרקע התיאורטי לפוסט הזה, בקצרה, הוא: אחד מהשימושים הבולטים ברשת האינטרנט הוא חיפוש מידע (information seeking).  התמזל מזלנו ולחלק משיטות חיפוש המידע העיקריות באינטרנט – קונקרטית חיפושים בגוגל וקריאת דפים בויקיפדיה – יש חתימות שאפשר לאחזר באופן ציבורי (ואז כמובן להסיק מהן מסקנות שגויות, כמיטב המסורת).

בנוסף, הפוסט הזה נועד להעשיר בנתונים את הדיון המתמשך בשאלת הרלוונטיות של צווי איסור פרסום נוכח דפוסי הפצת המידע ברשתות חברתיות. קונקרטית, אני מעוניין להציג בו תיאור כרונולוגי של נתונים בנוגע לפרסום שמו של סגן ראש השב"כ, רוני אלשיך, שהוצע כמועמד למפכ"ל המשטרה ע"י שר הפנים ארדן.

אלשיך

נפח חיפושים בגוגל תחת צאה"פ וקצת אחריו, בחתך שעתי (אוחזר מ-Googlt Trends)

תיעוד כרונולוגי*: דפוסי חיפוש והפצת מידע סביב מינוי רוני אלשיך

25 בספטמבר

11:49 – פרסום ב"מאקו" לפיו "השר לביטחון הפנים גלעד ארדן החליט היום (שישי) להמליץ לממשלה על מינויו של סגן ראש השב״כ ר׳ לתפקיד המפכ׳׳ל הבא של משטרת ישראל"

12:25 – פרסום ב"וואלה!" לפיו "השר לביטחון הפנים גלעד ארדן החליט היום (שישי) להמליץ לממשלה על מינויו של סגן ראש השב"כ ר' לתפקיד המפכ"ל הבא של משטרת ישראל".

13:28 – ציוץ בטוויטר מכריז כי "מסתמן: המפכ"ל הבא יהיה רוני אלשיך. סגן ראש השב"כ. (חובש כיפה)"

ציוץ1

[בשלב זה, כפי שניתן לראות בתרשים למעלה, מתחיל נפח חיפוש כלשהו בגוגל הן לשאילתא "סגן ראש השב"כ" והן לשאילתא "רוני אלשיך"]

14:44 – שר הפנים, גלעד ארדן, מפרסם בפייסבוק "החלטתי היום להמליץ לממשלה על מינויו של סגן ראש השב״כ ר׳ לתפקיד המפכ׳׳ל הבא של משטרת ישראל."

14:36 – נחמיה גרשוני מצייץ "ועוד קצת על המפכ״ל המיועד החדש: אין עליו ערך בוויקיפדיה. מעניין מי יכתוב את הערך".

ציוץ2

14:56 – עולה לויקיפדיה גרסה ראשונה של הערך "רוני אלשיך" המתארת אותו כ"סגן ראש השב"כ והמיועד להיות מפכ"ל המשטרה".

15:32 – עמיחי בנט מצייץ בתגובה לגרשוני "בסדר… בסדר! התפניתי מההכנות לשבת וכתבתי ערך ראשוני בוויקיפדיה על רוני אלשיך".

ציוץ3

16:24 – המשתמשת Hanay מוחקת את ערך הויקיפדיה בנימוק "עדיין לא".

מחיקת ויקיפדיה

17:01 – עמיחי בנט מצייץ "הסבו את תשומת לבי ששמו עדיין אסור בפרסום ואשר על כן ביקשתי שימחקו בינתיים את הערך שכתבתי בוויקיפדיה".

[כמתואר באיור: בזמן חדשות ערב שבת בטלויזיה – שיא ראשון של חיפושי "סגן ראש השב"כ" בגוגל. החיפושים אחר "רוני אלשיך" ממשכים בנפח דומה]

23:25 – עולה לויקיפדיה הערך "ר' (סגן ראש השב"כ)" (מאוחר יותר מאוחד עם הערך "רוני אלשיך") אשר נפתח בפסקה "ר' (נולד ב-1963 הוא שגן ראש השב"כ ומועמד למשרת מפכ"ל המשטרה. בהתאם לחוק שירות הביטחון הכללי אסור לפרסם את שמו, ולכן הוא מוצג באמצעי התקשורת בישראל בשם "ר'"." (שגיאת הכתיב במקור).

23:29 – מתווספת הגנה לערך בויקיפדיה שמונעת את עריכתו אלא על ידי משתמשים ותיקים מורשים.

[בסך הכל במשך ה-25 בספטמבר אני ספרתי 26 ציוצים בטוויטר עם השם "רוני אלשיך". TOPSY** ספרו 50. מספר הכניסות לערך "רוני אלשיך" בויקיפדיה עמד על 2414**]

26 בספטמבר

19:21 – באתר "הארץ" מתפרסמת הכתבה "למרות איסור הפרסום, שמו של המפכ"ל המיועד כבר פורסם ברשת" בה מצוין כי "השם התפרסם בערך שהועלה בסוף השבוע בזריזות לוויקיפדיה, ככל הנראה בהנחה ששמו כבר הותר לפרסום, אך כמה שעות לאחר מכן הערך הוסר לחלוטין בשל חוק השב"כ האוסר על פרסום פרטיהם של עובדי הארגון. עם זאת, עדיין ניתן למצוא גרסה שמורה של הערך בגוגל".

[בשלב זה ניתן להבחין בשיא משמעותי של חיפושי "סגן ראש השב"כ" וגם של חיפושי "רוני אלשיך" בגוגל – מה שנראה שמעיד על כך שגולשים רבים אכן מצאו את השם]

22:27 – פרסום במאקו לפיו ארדן פנה לרה"מ בבקשה להתיר את פרסום שמו של אלשיך.

[בסך הכל במשך ה-26 בספטמבר אני ספרתי 16 ציוצים בטוויטר עם השם "רוני אלשיך". TOPSY ספרו 19. מספר הכניסות לערך "רוני אלשיך" בויקיפדיה עמד על 7430]

27 בספטמבר

12:16 – פרסום ב"הארץ" על התרת שמו של רוני אלשיך לפרסום ע"י רה"מ.

[~12:30 – כפי שניתן לראות באיור לעיל, שיא משמעותי בחיפושי "רוני אלשיך" בגוגל. TOPSY ספרו 162 ציוצים בטוויטר עם השם "רוני אלשיך". מספר הכניסות לערך "רוני אלשיך" בויקיפדיה עמד על 2124]

12:32 – גל"צ מצייצים על האישור לפרסום שמו של רוני אלשיך.

ציוץ4

  • תיעוד כרונולוגי נוסף, שפורסם יותר "בזמן אמת", אפשר למצוא בחדר 404 של עידוק.

**צריך לקחת בחשבון בנוגע לכל הזמנים המופיעים כאן שלא בהכרח כולם מתייחסים לאותו אזור זמן. ספציפית לא ברור לי על פי איזה אזור זמן מחושבים נתוני הכניסה לערכי ויקיפדיה המופיעים ב-http://stats.grok.se, אך מכל מקום נראה כי עיקר הכניסות לערך התבצעו תחת צו איסור הפרסום.

ויקי טראפיק

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , | כתיבת תגובה

מה נתוני GDELT מבינים על מדיניות החוץ הישראלית?

בין יתר הדברים המחכימים, לכאן ולכאן (ובעיקר לאמביוולנטיות), שנכתבו על הסכם הגרעין שנחתם בין המעצמות לבין איראן, יצא לי לקרוא שני מאמרים שהשתמשו בהסכם כדי לדון למעשה בנושא אחר: הראשון, מאת חוקר הגרעין הישראלילשעבר (והמעניין תמיד), ד"ר אבנר כהן, התפרסם ב”הארץ” ובו נטען כי ההסכם "טומן בחובו פוטנציאל לשנות באופן עמוק את האג'נדה של ישראל … סוף סוף יש אפשרות שנושא "האיום האיראני" ירד מסדר היום הציבורי".

השני, מאת יו"ר האגודה הישראלית לדיפלומטיה ואיש משרד החוץ, יאיר פרומר, התפרסם ב"ישראל היום" דן בהסכם כעדות לחשיבות ההשקעה במערך דיפלומטי ובמדיניות חוץ אשר מוצאת לפועל במדינות רבות באופן סימולטני.

המשותף לשני המאמרים הוא ההנחה המובלעת (והרווחת) בנוגע למרכזיות הסוגיה האיראנית במדיניות החוץ הישראלית בשנים האחרונות.

Enter GDELT

GDELT (ר"ת של Global Database of Events, Language, and Tone) הוא מאגר נתונים שנאסף על ידי חוקרים מאוניברסיטת ג'ורג'טאון באופן ממוכן וכולל סיכום של כל אירוע שדווח בתקשורת העולמית מאז שנת 1979 – מרמת מקומונים בכפרים ועד CNN, ב-65 שפות.

בכל יום נוספים למאגר כ-100 אלף אירועים, כשעבור כל אירוע האלגוריתם מחלץ אוטומאטית פרטים כמו: מי השחקנים שמדובר עליהם בכתבה, מאילו מדינות הם, מה סוג האירוע שמדווח (התבטאות פומבית, שיתוף פעולה, שת"פ דיפלומטי, וכו' – על פי קידוד CAMEO).

מאגר הנתונים זמין, בין היתר, בשירות הענן BigQuery של גוגל, מה שמאפשר להריץ על כלל הנתונים שאילתות SQL באופן מהיר ונוח.

כמובן שהאלגוריתם לא מדייק ב-100%, אבל נראה שברמה הכללית אפשר לסמוך עליו. למשל, כדוגמא ל-Sanity Check על המאגר, כמה אחוז מהדיווחים שזוהו על ישראל נגעו ללחימה (קוד אירוע "19”):

IsraelFighting

על פניו, כפי שהיינו מצפים לראות בהנחה שהאלגוריתם עובד כראוי ניתן לראות "שיא" בכל אחד מאירועי הלחימה הגדולים של השנים האחרונות, ואפשר בקלות יחסית למצוא הסבר לכל נקודת "שיא" בולטת בגרף.

בכלל, יש די הרבה דברים משוגעים שאפשר לעשות עם GDELT.

יחסי החוץ הישראלים

בנוגע לשאלת יחסי החוץ של ישראל, הדבר הראשון שחשבתי לבדוק היה מיהן המדינות שמוזכרות בשכיחות הכי גבוהה במאמרים יחד עם ישראל בתקשורת העולמית (כלומר על יחסי ישראלמי מדברים הכי הרבה).

להלן התוצאות, בחתך שנים (עם תוספת של פרשנות/הסבר אפשרי עבור חלק מהשנים):

שנה מדינה פרשנות/הסבר אפשרי
1979 מצרים הסכם השלום
1980 מצרים
1981 מצרים
1982 לבנון מלחמת לבנון
1983 לבנון
1984 לבנון
1985 ארה"ב הסכם אזור סחרחופשי, תכניית הייצוב, פולארד
1986 ארה"ב
1987 ארה"ב
1988 פלסטינים האינתיפאדה
1989 פלסטינים
1990 פלסטינים
1991 פלסטינים ועידת מדריד
1992 פלסטינים
1993 פלסטינים הסכם אוסלו
1994 ירדן הסכם השלום
1995 סוריה התבטאויות של רבין בנוגע למו"מ
1996 פלסטינים גל פיגועים, אירועי מנהרת הכותל
1997 פלסטינים
1998 פלסטינים
1999 פלסטינים
2000 פלסטינים
2001 פלסטינים
2002 פלסטינים
2003 פלסטינים
2004 פלסטינים
2005 פלסטינים
2006 לבנון מלחמת לבנון השנייה
2007 פלסטינים
2008 פלסטינים
2009 פלסטינים
2010 פלסטינים
2011 פלסטינים
2012 ארה"ב הבחירות לנשיאות בארה"ב
2013 פלסטינים
2014 פלסטינים
2015 ארה"ב

אחת התופעות הבולטות בטבלה הזו היא שמאז 1988 ישראל מוזכרת בתקשורת העולמית בראש ובראשונה, לפחות בכל מה שנוגע ליחסים בינלאומיים, בהקשר הפלסטיני. זאת, כמעט בכל שנה (23 מתוך 27 שנים).

אבל מה בנוגע להתבטאויות הישראליות? ובכן, בדיקה דומה מעלה שגם מבין המדינות שגורמים ישראלים מתבטאים בנוגע אליה הכי הרבה הפלסטינים זוכים במקום הראשון כמעט כל שנה (גם 23 מתוך 27, אם כי לא תמיד אותן השנים כמו בדוגמא הקודמת).

מנגד, ולמרות שהפלסטינים הם עדיין הגורם שישראל מתייחסת אליו הכי הרבה בהתבטאויות פומביות, ניתן לראות מגמה ברורה של ירידה בנפח ההתייחסות לפלסטינים (מסך ההתבטאויות הישראליות בנושאי חוץ) – לבטח מאז ראשית שנות האלפיים, ולמעשה כמעט הגעה לנקודה הנמוכה ביותר מאז האינתיפאדה הראשונה.

PSE

במקביל, אכן ניתן לראות מגמת עליה מקבילה באשר ליחס לאיראן. עם זאת, מעניין לציין שהאחוז עצמו של התייחסות לאיראן היה נמוך יותר מאחוז ההתייחסות לפלסטינים לאורך כל השנים (“השיא" של נפח ההתבטאויות הנוגעות לאיראן, בשנת 2012 – דומה ל"שפל" של נפח ההתבטאויות הנוגעים לפלסטינים).

IRN

למעשה, נראה שאף אחת ממדינות המעגל הראשון של ישראל (וגם לא עיראק ותורכיה) אינן מסבירות את הירידה הנ"ל בנתח ההתייחסות לפלסטינים בהתבטאויות ישראליות הנוגעות למדיניות חוץ.

MIDEAST

תחת כך, ניתן להציע שני הסברים (ואז די מהר לנפנף את הראשון).

ראשית, ההתבטאויות הישראליות (או לפחות אלו שמדווחות בתקשורת העולמית ונאגרות בצורה רלוונטית ע"י האלגוריתם של GDELT) הולכות ומתייחסות ליותר ויותר מדינות. בעוד שבנוגע לשנת 1979 האלגוריתם של GDELT הצליח לזהות התבטאויות ישראליות הנוגעות ל-31 מדינות, בשנת 2014 הוא הצליח לזהות התבטאויות הנוגעות ל-146 מדינות!

TOTALSUM

כמובן שבמצב כזה אפשר לצפות שאחוז ההתייחסות לכל מדינה (שבנוגע אליה היו התבטאויות גם בשנות השמונים) יקטן. מצד שני, 17 מאותן 146 מדינות (בערך 12%) קיבלו 90% מסך כל ההתבטאויות הישראליות. למעשה, 133 מתוך 146 המדינות הנ"ל (למשל: דרום סודאן, הרפובליקה של מרכז אפריקה, בוליביה, ניקרגואה, בוטסואנה) זכו כל אחת לפחות מאחוז אחד מסך כל התבטאויות החוץ הישראליות.

ההשלכה של זה בפועל על אחוז ההתבטאויות שנגע לפלסטינים היא כמובן זניחה. למעשה, פרט לפלסטינים יש רק מדינה אחת שזכתה ב-2015 ליותר מ-5% מסך כל התבטאויות החוץ הישראליות, מה שמוביל להסבר השני:

נוסף על העליה באחוז ההתייחסות לאיראן חלה גם על עלייה משמעותית מקבילה באחוז ההתייחסויות הישראליות לארה"ב. בעוד שבכל הנוגע לאיראן מדובר על עליה בעשור האחרון מכ-5% לכ-15%; בנוגע לארה"ב מדובר על עליה מכ-10% לכ-30% מסך כל התבטאויות החוץ.

PSEUSA

אז מה בעצם אפשר ללמוד מכל זה על מדיניות החוץ הישראלית?

יש כמה הסתייגויות ברורות שחשוב לציין בנוגע לנסיון להסיק מהנתונים האלו משהו בנוגע למדיניות החוץ הישראלית (אם כבר בבנאליה עסקינן).

קודם כל, לא ברור עד כמה המגמות הללו נובעות מהיבטים שקשורים לאלגוריתם של GDELT או לסוגי התקשורת שעליו החוקרים בג'ורג'טאון הריצו אותו, וכמה הן נובעות מגידול אותנטי במנעד המדינות שבנוגע אליהן קיימות התבטאויות ישראליות.

חוץ מזה, שגם בכלל לא ברור כמה היקף התבטאויות שכזה מעיד משהו על קיומה/אי קיומה של מדיניות חוץ ישראלית סדורה בנוגע לאותה המדינה, ובטח שלא על טיב המדיניות הזו או על אופי יישומה בפועל.

ולבסוף – לפחות לתפיסתי, בעוד שניתוחים כמותיים כמו זה יכולים לסייע בזיהוי תופעות שיש להסביר, הם לא יכולים להוות בפני עצמן תחליף לניתוח איכותני. במובן הזה כמובן שיש הרבה טעם בניתוח של ד"ר כהן ושל מר פרומר (ולתחושה שנדמית רווחת בפיד שלי) הנוגעים למרכזיות של איראן ברטוריקה הישראלית.

גם במסגרת הזו אפשר כמובן לבצע ניתוחים כמותייים. למשל, להשוות את שכיחות ההתייחסות לאיראן לעומת שכיחות ההתייחסות לסוגיה הפלסטינית בנאומיו של רה"מ בקונגרס האמריקני, וכו'.

אבל נשאלת השאלה האם נאומו של רה"מ בקונגרס אכן מעיד בעיקר על מרכזיותה של איראן או על זו של ארה"ב בתפיסת החוץ הישראלית?

לא ברור האם הנתונים האלו מ-GDELT מעידים משהו על המדיניות הישראלית כלל וכלל. אבל אם כן, נראה שהתופעה המרכזית שעולה מהם היא דווקא הנתח ההולך וקטן של התבטאויות ישראליות בנוגע למזרח התיכון.

USVMIDEAST

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

השינוי הדמוגרפי של מתפקדי הליכוד

יש לא מעט שיח בשנים האחרונות שמדבר על שינויים בתנועת "הליכוד". הכתבה האחרונה בנושא שהכתה גלים היא "מסע בעקבות הימין הליברלי הנעלם" של טל שלו במגזין "ליברל" (החלק הראשון מתוך סדרה צפויה). 

מן הסתם ניתן למצוא הסברים רבים לשינויים אלו – שינויים בחברה הישראלית הגדולה (ראו למשל את הפוסט "השינוי הדמוגרפי של מצביעי הליכוד", שהיווה השראה לפוסט הזה), שינויים במנגנון המפלגתי, וכו'. כחובב של מדעי המדינה, בדגש על הקשר בינם לבין ניתוח נתונים, נקרתה בדרכי הזדמנות לבחון כמה היבטים של תהליכי שינוי כאלה, כשהצלחתי לשים את היד על נתוני המתפקדים של התנועה (מה שנקרא והמאגר הביומטרי לא ידלוף).

בתנועת הליכוד חברים היום 137,942 חברים. בעוד שההתפקדות נעשית באופן רציף, ניתן לזהות פיקים ברורים של התפקדות לתנועה.

ותק

מעניין להשוות את הפיקים האלו, אגב, לתקופות פריימריז במפלגה (הנתונים מהמאמר “שיטת הפריימריז בישראל: מאזן ביניים” של המכון הישראלי לדמוקרטיה):

בחירות למנהיגות המפלגה

בחירות לרשימת המועמדים לכנסת

1993 1996
1999 (פעמיים) 2008
2002 2012
2005 2014
2007
2012
2014

בכל אופן, מגמת ההתפקדות הזו הובילה לכך שכחצי מהחברים ב"ליכוד" התפקדו לתנועה ב-7 השנים האחרונות. מדובר בחלק גדול מאוד של "דם חדש" שמגיע לתנועה ולכן אך הגיוני לצפות לתהליכי שינוי משמעותיים במפלגה בשנים אלו.

ותק כאחוז מהתנועה

התפקדו מאז שנת

ותק של לפחות X שנים

אחוז ממתפקדי התנועה

2013 2 15.7
2011 4 24.5
2010 5 43
2008 7 46.8
2007 8 53.9
2002 12 56.6
2001 13 73.1
1993 21 84.8
1992 22 90.5
1991 23 96.4

בעוד שנסיון לאפיין לעומק את תהליכי השינוי האלו כנראה יצריך מחקר עומק שיכלול יותר מכמה משחקים כמותיים באקסס ואקסל, יש שתי מגמות ברורות שבכל זאת אפשר להצביע עליהן מהנתונים האלו.

קודם כל, בכל מה שנוגע לאחוז הנשים בתנועה: נראה ש"שיאי" ההתפקדות בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים הובילו לעלייה באחוז הנשים ב"ליכוד": 44% נשים ב-1997, 44.9% ב-2002. עם זאת, משנת 2005 חלה ירידה באחוז הנשים בתנועה, וכיום אחוז הנשים ב"ליכוד" הגיע ל-41.5% – למעשה חזרה למצב של תחילת שנות התשעים, לפני תהליכי ההתפקדות הגדולים (ב-1992 היו בתנועה 41.3% נשים).

אחוז גברים ונשים

מגמה נוספת היא עליה עקבית למדי בגיל הממוצע בו חברים מתפקדים למפלגה: מגילאי 30 המוקדמים בשנות השמונים, לאזור גיל 40 כיום.

גיל ממוצע

לסיכום, נתוני המתפקדים ל"ליכוד" מאפשרים להצביע על מגמות "דמוגרפיות" ברורות בקרב החברים המרכיבים את התנועה. מגמות אלו משפיעות באופן רחב על תנועת "הליכוד", ביתר שאת בשנים האחרונות, ולהבנתי יש להתחשב בהן באופן משמעותי בנסיון להבין את התהליכים הרעיוניים והאחרים שהתנועה עוברת.

–תוספת עריכה:

בהשוואה בין נתוני הבחירות האחרונות לבין נתוני המתפקדים עבור ישובים שהצלחתי למצוא נתונים מקבילים אודותם (סה"כ 962 ישובים, אחרי התחשבות בכתיב חסר-כתיב מלא וכו') עולה שהקורלציה בין מצביעי ליכוד ומתפקדי ליכוד בישוב נתון היא 96.5% (נדמה לי שהמונח המקצועי לזה הוא גבוה לאללה).

10 הישובים שנמצאים בתת-ייצוג הכי גדול במפלגה מבחינת המדד הזה (אחוז האנשים מהישוב מבין מתפקדי הליכוד בהשוואה לאחוז האנשים מהישוב מבין מצביעי הליכוד), בסדר יורד: באר שבע, נתניה, בת ים, ירושלים, חולון, חיפה, תל אביב, פתח תקווה, אור יהודה, ראשון לציון.

10 הישובים שנמצאים ביצוג עודף, בסדר יורד: ירכא, נתיבות, רחובות, כסרא-סמיע, רמת גן, נצרת עילית, דאלית אל-כרמל, צפת, בית שמש, בית אל.

בנוסף, יש 73 71 ישובים שבהם מספר המתפקדים לליכוד גדול ממספר המצביעים לליכוד (ועוד 9 בהם הוא שווה).

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

#פכמ15: רשמים

ביום רביעי האחרון הלכתי לכנס "DATA ומדינה" שארגנו תלמידי פכ"מ באוניברסיטה העברית.

קודם כל – עד כמה שאני יכול לשפוט (אמנם רק enthusiast של התחום, אבל אני מניח שיצא לי לקרוא הרבה חומרים ולצפות באינטרנט בהרבה פאנלים בתחום, יחסית ללאאקדמאי) היה כנס ברמה ממש גבוהה. לא היה מבייש גם את ה-OII.

מגניב מאוד לראות כנס ברמה כזו בארץ. לא טריוויאלי בכלל בהתחשב בכך ש(א) הכנס הופק ע"י תלמידי התכנית (ב) אין מרכז אקדמי אינטרדיסיפלינארי קבוע בישראל לפיתוח ידע בתחום הזה. זו בפני עצמה הוכחה לכך ש"הרשת" מנצחת את המבנים ההיררכיים בנוגע לפיתוח ידע רלוונטי.

הכנס ביטא שילוב אינטרדיסיפלינארי אמיתי: בין תחומים שונים באקדמיה, לצד שילוב מעניין בין פרקטיקנים לבין תיאורטיקנים. זה הוביל לכך שנוסף על אמירות "בנאליות" אך חשובות (כידוע, הבלוג הזה לא מזלזל כלל באמירות בנאליות – קשה מאוד להסביר את המובן מאליו) עלו גם אמירות מחדשות, וחשוב מכך – שיח שהיה מעניין מאוד לצפות בו.

עשיתי לייב טוויט של האירוע, אותו אפשר למצוא בהאשטאג #פכמ15. אבל הנה סיכום של כמה היילייטים ומחשבות שעלו בי בעקבות הכנס:

חשיבות הטכנולוגיה לתהליכים חברתיים בעידן הנוכחי (מיומנות בסיסית בהבנה ובהשפעה על החברה והמדינה)

אחד המסרים שעברו כחוט השני בין ההרצאות והמושבים השונים היה על החשיבות של אוריינות טכנולוגית בסיסית למי שרוצה להתעסק באופן רציני בתהליכים חברתיים היום.

זה מזכיר לי אמירה של ערן הדס (שאני לא מוצא כרגע) שאמר שהמתכנתים של היום דומים לנזירים שלפני מהפכת הדפוס. היתרון שנותן ידע בתכנות דומה ליתרון שנתנה האוריינות בזמנו. הגישה ל"דיבור עם מחשבים" נותנת כח גדול מאוד היום.

למשל, פרופ' שיזף רפאלי אמר שעידן הביג דאטה "מחייב את מדעי החברה להפנים בסילבוסים שצריך לעזוב את מורשת הסקרים אל עבר ניתוח רשתות". גם ד"ר רועי צזנה טען שמי שמלמד היום מדעי המדינה בלי ללמד אלגוריתמיקה והתמודדות עם מאגרי מידע עתק עושה טעות, שכן זו הופכת להיות מיומנות בסיסית בהבנת (ובטח בהשפעה/ניהול) של המדינה.

בכלל, חלק נכבד מהביקורת בכנס הופנה כלפי האוריינות הטכנולוגית הלא מספקת בקרב אקדמאים העוסקים במחקר חברה ובקרב וגורמי קבלת החלטות (נבחרי ציבור, ביורוקרטים, רגולטורים). פרופ' תהילה שוורץאלטשולר תלתה את האשמה במדיניות המאגר הביומטרי ובצווי איסור פרסום, למשל, ברמתה הנמוכה של הבנה טכנולוגית בקרב הביורוקרטיה בישראל.

בהקשר הזה, אגב, מעניין להזכר בטענה של טל שניידר בזמנו לפיה רה"מ לא ממש עושה שימוש בטכנולוגיה.

עם זאת, טכנולוגיה אינה חזות הכל (בסוף כל מסמך שאתה קורא ב.gov.il יושב ביורוקרט עם מקלדת)

אחד הדברים שאהבתי בכנס היה ש, בניגוד לחלק מהשיח בתחום, בהחלט לא הייתה "התבטלות" מול הטכנולוגיה, אלא נסיון להכיר בחשיבותה אך גם במגבלותיה ובמקומות בהם היא משמשת למעשה כמעטה שתחתיו מסתתרים כוחות הגמוניים "שקופים".

במובן הזה, ההשקפה שמתוכה נראה שהכנס התרחש הייתה מאוד שונה מגישת "כשתבוא לדבר עם מחשב בוא כטפיל".

פרופ' קרין נהון דיברה על הפן ה"שקוף" של רגולציה באמצעות קוד שמתבצע עלינו באמצעות ה-design של אפליקציות שאנחנו משתמשים בהן, ובאמצעות מבנה הרשתות. ד"ר לילך ניר, אחראית על הנגשת מידע לציבור במשרד המשפטים, ציינה שבתהליך תכנון מערכות המידע ברשויות הממשלתיות לא לוקחים בחשבון את שאלת הנגשת המידע מאוחר יותר לציבור (TBD – Transperency By Design).

בכלל, תכנון מערכות המידע ואופן הפצת המידע – בטח זה המדינתי הוא תהליך פוליטי חשוב וככזה דורש שהציבור יהיה מודע לו וישפיע עליו (ולא יקבע באופן בלעדי רק על ידי הביורוקרטיה).

בכלל, עלו הרבה שאלות בנוגע להשלכת עידן המידע על מוסדות "יסוד" של הדמוקרטיה המערבית: המפלגה כמוסד המתווך בין הציבור הרחב לבין נציגיו, עצם הרעיון של נציגי ציבור, וכו'.

תפקיד הציבור

הרבה מהכנס עסק במתח שבין השיח הציבורי לבין הביורוקרטיה בהקשרי עיצוב מדיניות בעידן שבו זו מבוססת על דאטה (data-driven politics). הטענה של ד"ר פריזט, הכריזמטי מאוד, הייתה שהרגולציה צריכה להפסיק להיות scenario-driven, כלומר להקבע על ידי מודלים שנקבעים מבעוד מועד; ולהפוך להיות data-driven, היינו: על מבחן התוצאה בפועל (כולל היזון חוזר על הגדרת היעדים וכו').

אבל אם ההשפעה בפועל של כל מדיניות נבחנת באופן אוןליין ומתבצעות בה התאמות לאור כך: מה המשמעות/החשיבות של הגדרת המדיניות מלכתחילה? השאלה כמובן רלוונטית גם בנוגע להגדרת יעדי העל, (בהנחה שנותרת לביורוקרט/הרגולטור הבודד חופש בהגדרת אופן המדידה של יעדים אלו.

במסגרת תמת "הטכנולוגיה אינה חזות הכל", עלו תפיסות שונות בנוגע לתפקיד שהציבור צריך/עתיד לקחת לעצמו למול המדינה בעידן המידע.

אחת האמירות המעניינות יותר בכנס, בעיניי, הייתה אמירה של ד”ר תהילה אלטשולר שוורץ לפיה חשוב לזכור ששקיפות ושיתוף ציבור הם בעצם רק אמצעים שאמורים לשרת תכלית כלשהי. ד"ר ניר טענה, בדומה, שצריך לבחון מחדש את אקסיומת "השקיפות" – ושבמבחן התוצאה היא לא משיגה באמת את מה שהיא יועדה להשיג: שיפור עבודת הממשל, הגברת אמון הציבור באופן התנהלות המדינה, וכו'.

מנגד, שבי קורזן מ"הסדנה לידע ציבורי" טענה שתפקיד הציבור הוא למעשה "להיאבק" על מקומו במאזן הכוחות מול המדינה בעידן המידע – וכך השקיפות אינה באמת אמצעי לתכלית, אלא תכלית בפני עצמה. בדומה, פרופ' נהון טענה שתפקידנו כאזרחים הוא לקדם רשת מבוזרת אמיתית (להלחם בהיווצרות hubs שיאפשרו רגולציה, מעקב, השפעה) לצורך קידום מצב של שקיפות אמיתית.

גישה שלישית, של פרופ' דני דולב, הייתה שתפקיד הציבור הרחב הוא לגרום לרגולציה המדינתית לעבוד עבורו ולא עבור בעלי אינטרס.

מחשבות בנוגע למוסד הידע, וחשיבות יצירת השפה המשותפת

השאלה הזו: על מה, אם בכלל, יש לקיים דיון ציבורי במסגרת תהליכי קבלת החלטות בעידן המידע; מתחברת גם לשאלת ההשלכה של עידן המידע על מוסד ה"ידע" בה דן בכנס ד"ר בועז מילר. ההשפעה המרכזית, לטענתו, נוגעת להצדקה שלנו בנוגע לידע – אופן ההכרעה בין טענות מנוגדות ל"ידיעה". לטענתו, בעוד שבעבר הגנה על אמונה בנוגע לידיעה התבססה על מקור סמכות (למשל: הטענה שלי נכונה כי אמר לי אותה הפרופ' שלי/קראתי אותה בספר הזה/הרב שלי אמר לי אותה), כיום יש פקפוק במקור הסמכות והטכנולוגיה מאפשרת כביכול "בדיקה" של טענה (נתוני מקור זמינים לכולם) ובכך מבזרת את הסמכות בין כולם.

כך, לטענתו, כיום כל ידע הוא חלק ונתון בהקשר (סמכות מסוימת שאנו מקבלים באותו הרגע). במובן הזה "הפוסטמודרניזם ניצח".

אבל אני חושב שיש כאן אלמנט נוסף שאי אפשר להתעלם ממנו: האופן בו אנו מפתחים מערכת מושגית בסיסית (בין אם באופן מילולי ובין אם באופן ויזואלי/אחר) שעל גביו ננהל את הדיון מלכתחילה. ברובד הזה אני חושב שהטכנולוגיה משחקת תפקיד משמעותי יותר היום. ברור שלכל אחד יש דעה משלו על מה זו אהבה, אבל ערך בויקיפדיה יש רק אחד (או לפחות אחד לשפה).

במובן הזה, הדיון הציבורי לא חייב "להסתיים" עם גיבוש מדיניות כללית/הכרזה על ערכים עקרוניים ומשם לעבור אל הביורוקרטיה (למרות שבכנס נדמה שזו בהחלט הייתה התפיסה בחלקים גדולים). אחד היתרונות הגדולים של "עידן המידע" הוא האפשרות הגלומה בתהליך רציף ומתמשך של עדכון מדיניות – אמנם גם מצד הביורוקרטיה, ע"פ הנתונים בפועל, אבל גם מצד הציבור (בהינתן נגישות אמיתית, לא רק ל"שורות התחתונות" של המדיניות, אלא גם להתליך קבלת ההחלטות ועדכונן בפועל – לרבות בנוגע ליישומן בשטח).

כשמדברים על הצורך בחשיבה מחדש על מוסדות המדינה הדמוקרטית בעידן המידע – חשוב לזכור שאנו מדברים על השלכה מחדש על הקשר שבין הציבור לבין משאביו (חומריים ומידע כאחד), לא על עדכון של משהו שהביורוקרטיה/המדינה "עושה" לציבור.

במובן הזה, כפי שכתבתי בעבר, "כיכר המדינה" של הסדנה לידע ציבורי עדיין רואה בשיח הפוליטי כמשהו שעובר מהפוליטיקאים לציבור. צריך, בעיניי, לראות איך רותמים את הטכנולוגיה לשמש גם ככלי בכיוון ההפוך.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

הלנצח נאכל חרב? (ספוילר: לפי המגמה הנוכחית לפחות נאכל פחות)

כמדי יום זכרון, גם השנה פקדנו את הקבר של יעקב'לה שנפל במלחמת ההתשה. אחרי הטקס דיברנו על תחושה שהייתה לכולם לפיה הרבה יותר אנשים הגיעו לבית הקברות השנה מאשר בשנים עברו; ועל הסברים אפשריים שונים לכך.

עלו כמה הסברים מעניינים, ואחד מהם נגע לזמן הממוצע שעבר מאז הנפילה של רוב החללים.

כששבתי הביתה החלטתי לחזור לטקסט "גיבורים נולדים במותם" של אישתון כדי להסתכל על הנתונים. ואז נזכרתי שבעצם אין שם כאלו (דווקא בגלל הרצון של אישתון לאמת את הנתונים הרשמיים של משרד הביטחון). למעשה, במענה לשאלה של מגיב "האם לדעתך יש מספיק נתונים כיום כדי לבנות גרף סביר של "יהודים הרוגים בשנות קיום המדינה פר שנה"?” אישתון ענה "ךא יודע לגבי "יהודים". אין ספק אבל שיש פחות חללים היום משהיה בעבר. ללא העמקה ניתן אני מניח למצוא את הנתונים הללו ברשת או לשלוף אותם מאתר משרד הביטחון.

אז החלטתי לשלוף.

סייג חשוב לפני הנתונים עצמם (הרחבה בנוגע לפן המתודולוגי/טכני תבוא אחר כך, יחד עם בקשה לסיוע) – בסופו של התהליך הצלחתי לשלוף נתונים בנוגע ל-21,513. לפי הודעת משרד הביטחון, מספר חללי מערכות ישראל עומד על 23,320ככה שעבור ניתוח מקיף חסרים כאן נתונים בנוגע ל1807 חללים.

הממצאים עצמם

באופן עקרוני השאלה שהכי עניינה אותי הייתה מניין החללים ונפגעי פעולות האיבה בחתך שנתי (למרות שבהחלט אפשר לשאול שאלות נוספות על הנתונים – גם בנוגע לדברים כמו הפרדה בין כמות הנופלים לכמות החללים שנפטרו לאחר שירותם; וגם בנוגע לשאלות כמו הכרה ביהודים מהישוב ששירתו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה או ביהודי שנהרג על ידי פורצים ערבים כשהרצל עוד חגג ברמצווה).

מעבר לשאלה המקורית, זה נשמע כמו מדד "נאיבי" רלוונטי בנוגע לביטחון במדינה; שיכול להיות טוב לראות אותו בהשוואה לעשורים, אירועים ביטחוניים מכוננים, ממשלות שונות, וכו'. אז הנה הנתונים בנוגע לכלל החללים (מזכיר את הסייג) מאתר "יזכור":

allhalal

במבט ראשון בעיקר מושכות את העין מלחמת העצמאות ומלחמת יום כיפור, שחריגות בהיקף ההרוגים שהן גבו. אפשר גם להבחין בששת הימים, לבנון הראשונה, ובמבצע קדש.

נקודה נוספת היא ה"המשכיות" שנדמה שקיימת במניין ההרוגים (למעט החריגה ב-1948) בין תקופת היישוב לבין השנים הראשונות למדינה.

התמקדות בנתונים מאז מלחמת לבנון הראשונה, מבליטה את מגמת הירידה במניין ההרוגים בעשורים האחרונים:

since82halal

בהקשר הזה, מעניין לבחון האם ליציאה מלבנון (שנת 2000) ולהתנתקות (2005) הייתה השפעה על מניין ההרוגים, שכן בשני המקרים מספר ההרוגים היה אחד הטיעונים הבולטים על סדר היום הציבורי בנוגע לצעדי המדיניות הנ"ל.

למרות שעל פניו נראה שבאופן מיידי לא ניתן לראות שינוי לאחר הנסיגה מלבנון (ולאחר ההתנתקות דווקא כן) – נראה לי שהיושרה מחייבת המשך העמקה בנתונים, בדגש על נסיון להפריד בין נפגעי הפיגועים של ראשית שנות האלפיים לבין נפגעי לבנון/עזה.

בחינת ממוצע הרוגים שנתי לפי עשורי המדינה עד כה (כשכמובן צריך לקחת בחשבון שהעשור הנוכחי, והשנה הנוכחית, עדיין בעיצומים) מראה על מגמת ירידה חדה וברורה:

bydecade

בנוגע לעשור הראשון והשלישי צריך לקחת בחשבון שהשונות בהם כנראה מאוד גדולה (בגלל מלחמת העצמאות ומלחמת יום כיפור) ולכן יכול להיות שממוצע הוא דווקא לא המדד הכי רלוונטי.

הערות טכניות/מתודולוגיות

האופן בו הנתונים מונגשים כיום באתר "יזכור" בעייתיים לסוג כזה של שאלות, משני טעמים עיקריים:

א. האתר עובד עם asp

ב. ה-id שמוצמד לכל חלל לא עוקב (לא סדר כרונולוגי ולא אלף ביתי) ולא צמוד (לכ-23000 חללים יש idים שמתחילים איפשהו באזור ה-1000 ומסתיימים באזור החצי מליון).

בעוד שבמקור רציתי לבנות crawler שיוריד את כל הנתונים על פי לינקים (בעיקר האפשרות שכן קיימת באתר לבחינה כרונולוגית של השמות), בגלל שהאתר עובד עם asp (ואין לי מושג איך להתמודד עם זה + לא מצאתי אף כלי חינמי רלוונטי) לא יכלתי ליישם את הרעיון הזה.

מה שעשיתי במקום היה להשתמש בimport.io בתור scraper בלבד. באמצעות R רצתי על כל המספרים מ-1 ועד 518300 – המספר של החלל האחרון נכון לכתיבת שורות אלו, עופר קנריק.

אבל השליפה הזו הייתה כבדה מדי. ולכן זיהיתי "רצפים" של idים, ורצתי במקום על כל המספרים בין 1 ל-20,000; 40,000-60,000; 90,000-100,000; 500000-518,300. יכול מאוד להיות שזו הסיבה לאלפיים השמות ש"לא מצאתי".

מה צריך כדי להמשיך בבדיקת הנתונים הזו?

בעקרון אני חושב שמדובר בנתונים מעניינים ובעל ערך להבנת המצב הביטחוני בישראל, ובעיקר להבנת מגמות ארוכות ובינוניות בהקשר הזה (וכמובן שאפשר לחלץ מהנתונים גם מידע בנוגע ל"פוליטיקה" של הכרה בחללים, שזה ממשיך יותר את הכיוון של אישתון בזמנו).

כמה דברים אחרונים:

1. אם מישהו יודע לבנות crawler שעובד עם asp אז זה יהיה טוב לחילוץ הנתונים החסרים (ולהשלמת הנתונים שודאי עוד יתווספו, לצערנו).

2. אם מישהו מבין לאן "נעלמו" עוד 2000 חללים זה יהיה טוב. קונקרטית – אם אתם מזהים חלל שה-id שלו (אפשר להסתכל בכתובת ה-url) לא נופלת בטווחי המספרים שציינתי לעיל – אנא צרפו את הלינק הרלוונטי בתגובות.

3. את הנתונים עצמם אני מתכוון להעלות בקרוב לשרת כלשהו (צריכים עוד קצת טיפול) להמשך שימוש מצד מי שמעוניין בכך.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות